מה הסיכוי?
מעבר לנתוני הבסיס שלו שגם חייו האישיים של אותו אדם לא היו סיפור מזהיר של הצלחה- הוא היה גרוש פלוס ילדים. בנקודת הזמן הזו בדיוק זימנה אותו ההשגחה להכיר בחורה טובה ויפה שאף הביעה רצון ועניין להתחתן איתו אך בתנאי אחד בלבד: שהוא יעשה שינוי מהותי בחיים, יעזוב הכל וילך ללמוד.
הדילמה היתה ממש לא קלה, אך מאידך גם המוטיבציה שלו לשינוי היתה גבוהה, והוא בחר להתאמץ עבורה ולעשות שינוי. דא עקא שכתוצאה ישירה מהנישואין איתה הוא גם איבד במקום את מקור פרנסתו היחיד אצל אביה העשיר של אותה הבחורה, שהביע בכך התנגדות לנישואיהם ואף נידה ונישל אותם מכל קשר עימו.
נראה היה שהמזל פועל לרעתם, ו'מרפי' עובד 'שעות נוספות' על מנת שכל שיכול להשתבש בסיפור חייהם- אכן ישתבש.
מה הסיכוי שהיינו נותנים לאותו אדם לשרוד ולהצליח בחיים עם כזה מטען חריג?
אך סופו של הסיפור כבר ידוע לכולנו. ה"Hapy End" של הסיפור העצוב הוא בדיוק מה שהפך את 'עקיבא', רועה צאן בן 40 שנה, גרוש עם ילדים (אבות דר"נ פ"ו, מדרש הגדול), נטול השכלה בסיסית ומרא דשמעתא של המשפט ה"ערסי" התנ"כי הראשון: "מתי יבוא תלמיד חכם לידי ואנשכנו כחמור" ל'רבי עקיבא', גדול התורה והאומה ומעביר השמועה של כל התורה שבע"פ.
בתרבות המערבית זוכה סיפור מפואר שכזה לכינוי 'סיפור סינדרלה' אך אנו יודעים שאין זו סתם 'אגדה' אלא סיפור חיים אותנטי שיש לו עבורנו משמעות רבה יותר. אם תרצו אין זה 'אגדה'.
המחייב של כולנו
"אומרים לו לאדם מפני מה לא למדת תורה בעולם הזה? אומר שהייתי עני - אף רבי עקיבא עני היה; שהייתי מטופל (בבנים) - אף רבי עקיבא מטופל היה; שמא לא זכו לך אבותיך? אף רבי עקיבא לא זכו לו אבותיו" (אדר"נ פי"ב)
רבי עקיבא הפך להיות 'מחייב' לכולנו.
מכיוון שהפער בין ה'מטען' שקיבל רבי עקיבא לבין התוצאה הוא כל כך עצום ובלתי נתפס, וההתמודדויות אותן עבר במהלך חייו הן הפקת לקחים עבור כולנו, שומא עלינו לעקוב אחרי מספר 'אבני דרך', כוחות נפש וכישורים שהובילו את רבי עקיבא לתוצאה המפוארת הזו, ונראה שבהחלט ניתן ללמוד מסיפור חייו כל כך הרבה ולקחת בעצמנו שיעור מחזק לחיים.
א. כח הרצון.
בזוהר הקדוש מובא כי 'הכל תלוי ברצון'...
ללא שאיפה ורצון אין בכלל מוטיבציה לשינוי. כל שינוי שהוא.
אצל רבי עקיבא ה'טריגר' לשינוי היתה- רחל. רק עבורה הוא היה מוכן לעשות שינוי מהותי של 180 מעלות ממה שהוא, או מה שהוא אינו, למה שהיא רוצה.
'אין גיל לאהבה' טוען משפט אוניברסאלי, אך בסיפור זה מתגלה לנו כי גם 'אין גיל לשאיפה'. גם בגיל 40 לא מאוחר מידי להתחיל לחשוב על 'יעד' לחיים, להתחיל מאפס חיים אחרים לחלוטין ולהצליח בהם בגדול.
כאשר רבי עקיבא הפך ל'גדול הדור' הוא הכריז בפני קהל תלמידיו: "שלי ושלכם שלה" משום שבלעדיה, ללא המייצר הראשוני של הרצון לשינוי, כלום לא היה קורה.
ב. חששות ודעת הסביבה.
כל שינוי מטבעו כרוך בהרבה חששות וחרדות, מתגובת הסביבה, ממבחן התוצאה ועוד.
מטבע הדברים יש להניח שגם את רבי עקיבא ליוו בתחילת הדרך חששות: האם 'שווה' לו לשנות את כל החיים בשביל רחל? מאידך, מה כבר יש 'להפסיד'? ומצד שלישי- יש מה להפסיד הרי 'נוח' לו כיום והוא מסודר כלכלית, האם לאבד את זה? זה לא שהוא יכול להיות בעבודה נחשבת ויוקרתית יותר ממה שהוא עושה כיום?... והאם בכלל הוא יצליח ללמוד כמו שהבטיח לרחל או שיכשל, ומה אז?... הוא עשוי לאבד גם את רחל וגם את מה שהשקיע עבורה... ואיך בכלל תגיב הסביבה לשינוי הקיצוני שחל בו? הרי הם רגילים שהוא הכי 'אנטי דת' ופתאום הוא עצמו 'חוזר בתשובה'? אוי לאותה בושה! וללמוד על הילדים שלו עצמו באותו תלמוד תורה? בושה כפולה ומכופלת.
כמענה לחששות וחרדות אלו העניקה לו אשתו החדשה רחל שיעור בלתי נשכח לחיים כאשר זרעה בליבו ובראשו מהו התהליך הנדרש וכיצד ניתן להתמודד עם חרדה חברתית.
במדרש (מדרש הגדול לפרשת שמות) מובא כי עם תום ימי שבעת המשתה, כאשר הזכירה לו רחל את הבטחתו וביקשה ממנו שילך ללמוד תורה, ענה לה רבי עקיבא: "כיצד אלך, הלא כל יושבי בית הספר ילעגו לי, אדם מבוגר בן ארבעים שנה, שאינו יודע אפילו קרוא וכתוב"?
במקום תשובה ביקשה ממנו רחל שיביא לה חמור נכה שחוליותיו הפצועות יצרו שקעים וגומות בגבו.
את אותן הגומות הללו מילאה רחל בעפר ובתוכו הניחה זירעונים. לא חלף זמן רב ובגבו של החמור צמחה לה לתפארת 'גינה' קטנה.
רבי עקיבא ואשתו הוציאו ל'סיבוב' בשוק את החמור, וגרמו לצחוק גדול אצל הקונים: איזו אטרקציה בכיכר השוק! חמור מהלך וגינה על גבו...
גם ביום השני, צחקו העוברים והשבים על הבריה המשונה שחלפה בדרכם, אך ביום השלישי איש כבר לא צחק.
האנשים התבוננו בחמור ואמרו 'כנראה זהו מנהגו של חמור זה'.
'צא ולמד', לימדה רחל לרבי עקיבא שיעור, 'ביום הראשון יצחקו עליך ואפילו יפגעו בך, ביום השני גם כן, ביום השלישי התגובה תהיה כבר שונה', או במילים של המדרש: "יאמרו זה מנהגו כך".
מה בעצם אמרה רחל לבעלה? שבסופו של יום שאר התלמידים יתרגלו לנוכחותו וכבר לא ילעגו עליו? הלא את זה יכול היה רבי עקיבא להבין גם בכוחות עצמו.
החשש או המצוקה שלו נבעו מהלעג הראשוני, מקבלת הפנים החייכנית, מהעקיצה המושחזת שתילחש מאחורי גבו כשיכנס לכיתה, ולזה, צריך עדיין להבין, מה הועילה רחל במשל החמור?
היא נטעה בו 'גאווה' בחכמתה למה שהוא כיום. הסבירה לו שלאחר זמן מה, לא זו בלבד שלא יסתכלו עליו כ'עוף מוזר' אלא גם יעריכו אותו. יאמרו 'זה מנהגו של כך'- "הוא מיוחד. הוא התמודד. הוא לוחם".
שווה להשקיע ולסבול את הלעג הראשוני, כי בעתיד דווקא הקושי שלך יהפוך להיות המיוחדות שלך, שמייצגת אותך בפי כל!...
ג. רגע מכונן.
לכל שינוי אמיתי נדרש 'אירוע מכונן'. כזה שיתן השראה סופית לפעול שינוי בחיים כהארה מהמקרה הזה. 'תובנה משנה תודעה' שכזו ארעה לרבי עקיבא בעודו 'עקיבא', כאשר הוא היה על שפת הנהר וגילה כי 'אבנים שחקו מים'.
המשמעות של תובנה שמחלחלת לאדם מתוך מחשבה פנימית, למידה מה'אוניברסיטה של החיים' מתהליכים שקורים סביבו בעולם גדולה יותר מכל שיעור או שיחה מעוררת בישיבה.
לצורך 'למידה מהשטח' שכזו נדרשות תכונות של ערנות וסקרנות בסיסית.
שלמה המלך בתהיליםמכריז: "לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש". יש שדרשו מכך כי שלמה המלך אומר- למדתי מהחיים. כשם שאת פני מבקשים, כך אני מבקש את פניך. השתמשתי בלמידה ונסיון מהחיים האישיים שלי בכדי לדעת איך להתנהל בעבודתי מולך הקב"ה.
שמעתי לא מזמן על יהודי מבוגר שהגיע לרב בית הכנסת וביקש ממנו שהוא זקוק ל"חיזוק לתפילה".
"מה היה עד היום?" שאל הרב.
"עד היום לא הייתי צריך" הוא ענה והוסיף הסבר עוצמתי: "עד היום ליווה אותי חיזוק שרכשתי ממחנה העבודה. כשהייתי צעיר עבדתי במחנה כפייה בקור העז ובשלג. כאשר מישהו 'קפא' לרגע בעבודתו ממזג האוויר הקיצוני הוא זכה לירייה - 'איך אתה יכול לקפוא באמצע עבודת המלך'?... "גם כשקר, קפוא ומושלג. אם היית מעריך את ה'מלך', היית מתחמם מהעבודה ולא היית מסוגל לקפוא כלל טענו השומרים...
"את המסר הזה לקחתי איתי שנים לעבודת התפילה". אמר היהודי הקשיש, "הזכרתי לעצמי את זה כש'קפאתי' במיטה ורציתי להמשיך לישון או כש'ריחפתי' בתפילה ולא כיוונתי כיאות. כיום הזדקנתי כבר והרושם הזה לא 'טרי' לי כמו שהיה, לכן באתי לבקש כעת חיזוק מהרב"...
אחד התלמידים שיתף אותי כי בעודו הולך ל'התבודדות' השבועית שלו, במרומי הר בפאתי בני ברק, הוא נתקל לפתע ב'סדק' שנוצר באמצע ההר, מטיפות של צינור מזגן של בית כנסת-קרוון סמוך. סביב אותו סדק מלא במים, באמצע שום מקום יבש החל לצמוח ירק, עלים ודשא.
מראה מופלא זה, 'אבנים שחקו מים' נוסח 2018, זרע בו יותר מכל את ההודאה הגדולה לה' יתברך וחיבר אותו כרפלקציה למצבו האישי: 'איך אני מגיע לכאן מידי שבוע, עם הר של קשיים והתמודדויות, מהן כאלו שלא חשבתי בחיים שאצליח להתגבר עליהן ולעמוד בהן, שכבר התייאשתי כי באמת ראיתי 'הר', ביקשתי והתפללתי ודיברתי עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו, ופתאום- מול הירק שצומח מסדק בהר שנגרם מ'טיפות' של מזגן, אני מבין שהקב"ה 'ענה לי'. שגם מתוך הר של קשיים וקליפות אפשר לבקוע חריץ, מטיפה ועוד טיפה, ולהצמיח שם 'חיות' ותקווה כנגד כל הסיכויים.
תובנה זו שחלחלה לו מפנימיותו העניקה לו אמונה אישית בעצמו מתוך מבט מעמיק יותר, ופעלה המשך של עבודה עקבית ומוטיבציה להתקדם הלאה.
אם נשאל אדם אם יתכן הדבר שטיפות מים יוכלו לחדור לתוך אבן קשה בוודאי שבהשקפה ראשונה יענה לשלילה, והנה ר”ע כשראה שהדבר יתכן, מיד חדרה בליבו ההבנה כי גם דבר רך בכח עקביותו והתמדתו יוכל לחדור בדבר קשה אף שזה נראה כבלתי אפשרי.
מזה למד רבי עקיבא שגם אדם כמוהו שהיה עם הארץ שאפילו קרוא וכתוב לא ידע, באמצעות כח התמדתו ועקביותו יוכל לאפשר למי התורה הזכים לחדור לליבו ולהפכו לגדול כל הדורות.
למרות שנראה הדבר כבלתי אפשרי בהשקפה ראשונה, ידע הוא שבמבט למרחקים ובעקביות יוכל הוא לדלות מלבו מים עמוקים, הבין כי “קומץ על יד ירבה” ואט אט בכח ההתמדה מגיעים לגדלות. נמצא שעיקר עלייתו של ר”ע היתה טמונה בתובנה שייצרה הסתכלות למרחק, מעבר למבט העכשווי.
ידוע ש'האור זרוע' קרא לספרו כך משום מעשה שקרה איתו כאשר הסתפק אם יש לכתוב "עקיבה" או "עקיבא", עד שגילו לו מן השמים שצריך לכתוב “עקיבה” לפי הפסוק “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” שסופי תיבותיו – 'עקיבה'. לפי דברינו מתבאר היטב שזה אף מהות השם- מלשון עקב ועקיבה – שהולך עקב בצד אגודל בצורה עקבית.
יתכן ואותה 'סקרנות' טבעית ו'חוסר ידע מקדים' שהתפרץ בעקביות ובהתמדה לחיינו הוא זה שהציל גם את כל עולם התורה, שהרי רבי עקיבא ביחס אלינו הוא כמעט כמו משה רבנו, משום שהעולם היה שמם מתורה עד שהלך והעמיד את התורה כולה מחדש, הוא מרא דשמעתתא של תורה שבע"פ. איך קרה שדווקא 'עקיבא' נהפך לחכם מכל ולרבם הגדול?
אולי כי בשונה מכל החכמים שנולדו וגדלו ב'בית תורני', עם ידיעות מקדימות והנחות יסוד מבוססות על ה'לימוד' וכאשר לימדו אותם תורה הם התחילו מנקודת מוצא מסוימת, רבי עקיבא הגיע בלי כלום, מאפס.
הוא לא קיבל הנחות יסוד מוקדמות וכאשר היו אומרים לו יסוד מסוים הוא שאל את עצמו בעירנות ובסקרנות בסיסית 'מנין הנחת היסוד הזו?' ולמד את הדברים משורשם. וכך הגיע להיות החוליה שמקשרת אותנו לדורות שלפניו ומעביר התורה שבע"פ לדורות אחריו.
ד. ויתור.
כאשר אדם יוצר שינוי אמיתי, הוא חייב לדעת שהוא מוכן 'לוותר' על דברים נוספים בשביל אותו השינוי.
לא יתכן ליצור שינוי אמיתי ו'לרקוד על שתי החתונות'. כדי לעשות שינוי נדרשת לא מעט השקעה ו'התאבדות' על המטרה וגם על כך אפשר ללמוד מתחנה נוספת בתהליך שעבר על רבי עקיבא.
חז"ל מספרים כי לאחר גירושם מבית כלבא שבוע, כאשר חיו עקיבא ורחל אשתו במתבן וישנו על הקש, אליהו הנביא הגיע בלבוש עני וביקש מהם את התבן עליו הם ישנים כי כעני 'לו אין גם את זה'...
מדוע אליהו הנביא לוקח את תבן ששימש לרבי עקיבא ורחל כמיטה? ממתי אליהו הנביא בכלל 'נוטל'? (בספה"ק מובא שתמיד אליהו הנביא רק 'נותן' ודווקא על המלאך גבריאל מובא שהוא ה'נוטל').
בהכרח שיש כאן 'נתינה' ולא 'נטילה'!
אליהו הנביא לקח לעקיבא את הדבר הגשמי האחרון שניתן להיצמד אליו כ'חפץ מעבר' לעולם הגשמי. ברגע שנפטר מזה כליל, מהדבר האחרון שמשייך אותו לעולם הגשמי הוא קיבל את כל העולם הרוחני שממנו יצאה תורה בהמשך דרכו, העניק לו כרטיס כניסה לחיי תורה אלמותיים.
בנוסף נתן לו אליהו הנביא במתנה גם לימוד נוסף כ'צידה לדרך' וכדרך התבוננות על החיים- 'תמיד יתכן שלשני יש פחות'. תעריך ותשמח תמיד במה שיש ותעצים אותו, במקום להסתכל על מה שאין.
"ועינינו מאירות כשמש וכירח". מובא כי הקב"ה ברא את הכוכבים לירח, לאחר שהירח ביקשה להיות כשמש, כדי לנחם אותה על עונשה שהקב"ה הקטין אותה לעומת השמש ומסיבה זו- 'תראי שיש קטנים ממך', תתמקדי במה שיש לך ולא במה שחסר לך.
ה. למידה מטעויות והתמודדויות.
השינוי מ'עקיבא' ל'רבי עקיבא' היה קיצוני כאמור. מ'בן גרים' עם הארץ הפך ל'ייחוס' בפני עצמו, מעניות גדולה הגיע רבי עקיבא לעשירות ולהצלחה- "רבי עקיבא שהיה עני בנעוריו ולמד תורה בצער, נתעשר במידה יתירה. ואמרו שלא נפטר מן העולם עד שהיה ביתו מלא כלי זהב" (אדר"נ פ"ו).
שינוי נוסף שעבר רבי עקיבא היה השינוי מהיותו 'בור' להיותו לרב גדול של כ"ד אלף תלמידים.
למצב זה הוא הגיע בזכות התמדה של כ"ד שנה. תהליך ארוך ומורכב במהלכו הוא לא זז מלשמש את רבו, בעקבות 'טעות' שהוא עשה עם 'מת מצווה'.
הגמ' מספרת כי כתוצאה מכך במהלך י"ב שנה הוא שתק והתבטל לרבותיו ואילו י"ב השנים הנוספות שלאחר מכן כבר הפכו אותו לרב לתלמידיו.
היכולת להתמודד עם טעות, ליישר קו, ללמוד ממנה ולהתבטל לחכמים ממנו, הפכו אותו למי שלמד מהטעויות ויכול היה ללמד בעצמו את האחרים.
היכולת להתמודד בהצלחה, ללמוד מטעויות ולקום ממשברים ליוותה את רבי עקיבא גם בהמשך חייו כרב, כאשר מעצמת תלמידיו, כ"ד אלף תלמידים, נפטרו במהלך ימי הספירה כיוון שלפי רום דרגתם 'לא נהגו כבוד זה בזה'.
במקום להיקלע למשבר אמוני או נפשי כתוצאה משבר שכזה, בחר רבי עקיבא להמשיך בדרכו, ללמוד מהטעויות, להפיק לקחים ולשקם את ההריסות, הלך לדרום והעביר את התורה לחמשת תלמידיו החדשים שנשאו על כתפיהם את כל כובד האחריות להמשכת והאדרת התורה שבע"פ כולה.
רק בזכות ההתמודדות הזו והיכולת של רבי עקיבא לעמוד בנסיון הקשה ולקום מההריסות והחורבן התקיים כל עולם התורה והקבלה כפי שאנו מכירים כיום.
ו. מידות טובות.
עסקנו רבות בתהליך שעבר רבי עקיבא, אך שאלת הבסיס אמורה אולי להיות: מה מצאה בכלל רחל ברבי עקיבא? מדוע רחל הסכימה להינשא לרועה צאן על מנת שילמד תורה? וכי חסר בני תורה מיוחדים ומוכנים כבר שיסכימו וירצו להינשא לרחל?
מה היא זיהתה בו עוד כאשר היה רועה צאן עם הארץ, חסר ברק שגרם לתת את כל כולה עבורו במטרה להפוך אותו לגדול הדור הבא?
נראה שרחל זיהתה בו- 'מידות טובות', וידעה ש'דרך ארץ קדמה לתורה'.אם יש בו את זה הוא כלי קיבול עצום לתורה ועדיו לגדולות. הוא רק צריך את היד המכוונת וה'פרס' המובטח לו בדמותה כדי להניע אותו למטרה ולאמון בעצמו וביכולותיו.
מידות טובות היו השורש להכל- לאהבת רחל ולמציאת הפוטנציאל בעקיבא שהיא זיהתה בו.
כיצד זיהתה בו רחל את המידות הטובות?
בגמרא (שבת קכז) מובא המעשה באדם שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום שלוש שנים, ערב יו"כ אמר לו תן לי שכרי ואזון את אשתי ובני, א"ל אין לי מעות, א"ל תן לי פירות, א"ל אין לי, תן לי קרקע, אין לי, תן לי בהמה, אין לי. תן לי כרים וכסתות ,אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש.
לאחר הרגל נטל בעה"ב שכרו בידו ועימו משוי ג' חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני בגדים והלך לביתו של שכירו. אחרי שאכלו ושתו נתן לו שכרו וא"ל: בשעה שאמרת תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני? א"ל אמרתי שמא פרקמטיא זולה נזדמנה לך ולקחת בהן. ..ובשעה שאמרתי אין לי בהמה? א"ל אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים, ...תן לי קרקע? א"ל אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. טמר לו: העבודה כך היה, הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות, המקום ידונך לזכות.
חז"ל מספרים על 'אריס' שעבד אצל אדונו ובסוף העבודה כאשר ניגש לקבל את כספו אמר לו האדון שאין לו כסף. ביקש ממנו האריס שווה כסף וענה לו האדון העשיר שאין לו. פירות? בהמות? קרקעות?.. ? גם 'אין'... והאריס הלך לדרכו כלעומת שבא.
לאחר מכן כאשר הגיע אליו האדון לשלם לו כדי שכרו ושאל אותו "מה חשבת?" האריס אמר שלא חשד באדונו ודן אותו לכף זכות. 'בוודאי הקדשת לשם שמים' וכו'
בשאילתות דרב אחאי גאון (מ) חושף לנו טפח יסודי כאשר מלמד אותנו כי אותו הפועל היה רבי עקיבא, כאשר היה עדיין עם הארץ!
רחל ביתו של כלבא שבוע שראתה את הסיפור מהצד הבינה בוודאי שאדם שהתנהג בצורה מיוחדת שכזו, ודאי שבכל תחום הוא יצטיין לעשותו כדבעי, לכן הסכימה להינשא לו בתנאי שימשיך עם ה"דרך ארץ" הזה הלאה וילמד תורה, שבוודאי על כלים אלו כשידע את חובת עמלה של תורה יצטיין בה כראוי.
הנחת היסוד של רחל היתה שמי שהוא בעל מידות טובות ובעיקר בעל הסתכלות חיובית על העולם - יוכל להתמודד עם כל שינוי שהוא בצורה חיובית (כמו שהוכח גם במקרה עם התבן שלקח אליהו כעני וסיפור החמור, תרנגול ונר המפורסם- כל מה שה' עושה לטובה) כשיש לו יעד ומטרה מוגדרים שמוצבים לפניו.
כאן נבנה אדם גדול ומתמודד, רבי עקיבא שמו.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגש, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com