"אתה צודק שאתה לא צריך להיות בתוך זוגיות שיש בה זלזול וחוסר כבוד, אבל האם אתה יכול לראות שיש מקום בנפש שלך שמרגיש שהוא חייב להרגיש מקום כזה?" אמרתי לנועם.
"למה שארצה שמישהו יזלזל בי? בואי תראי איזה כבוד עושים לי בעבודה, אני כמו מלך בין החברים.
זה רק איתה, זה מה שהיא למדה בבית שלה, ככה גם אמא שלה מדברת לאבא שלה, אז גם היא מדברת אליי ככה" הגיב נועם בכעס.
"על פניו, נראה שהחלק של הכבוד והיחס המכבד כלפיך מאוד חשוב לך והראייה לכך שכולם מכבדים אותך. רק בד' אמותיך עם אשתך וילדיך לפעמים אתה חווה זלזול?" המשכתי לשאול.
"נכון, כי ככה הילדים למדו וחיקו אותה" המשיך לכעוס.
לנפש שלנו יש מנגנון שמייצר שחזור רגשי ועד שלא תהיה התמודדות עמוקה שורשית ונכונה עם הדבר עצמו, אנחנו נפגוש את אותה חוויה נפשית שוב ושוב בכל מיני זירות ומעגלים שונים בחיינו.
נחלק את הבנת השורש למס' שלבים:
שלב ראשון- הבנה וקבלה שהבעיה היא אצלי (ומכאן גם היכולת לפתור אותה): צריך לקבל ולהשלים, שאם אני פוגש חוויה רגשית מסויימת כלפיי (חוסר כבוד, זלזול, ניצול) עליי להבין, שהדבר באופן לא מודע מיוצר דרכי ועל כן הוא בא מולי.
אם לא הייתי פוגש זלזול מהאשה ומהילדים, אז ייתכן והייתי פוגש את זה מהבוס או מחבר.
כל עוד, לא אבין שזה אצלי ואמשיך להאשים את הסיטואציה/ הסביבה/ האנשים לא אוכל לטפל בשורש הבעיה.
שלב שני- זה נוצר לרוב מטראומה נפשית שנמצאת בזכרון השכלי או הנפשי.
סביר להניח שיש למקום הזה שורש בילדות.
ישנם מקרים שילד יחווה טראומה בגיל מאוד מאוד צעיר כשעדיין אין זכרון קוגנטיבי,
אך לנפש, יש זכרון משל עצמה, יש לדעת שגם אם לא נזהה את המקור, נוכל עדיין לטפל בבעיה.
שלב שלישי- הרגשת זכות הקיום: כולנו נולדים עם תחושת חסר, ריק קיומי מפחיד וגדול.
אנחנו לא מצליחים להתמודד איתו. רוב האנשים לא מסוגלים להכיל את הריק הזה ולכן, ברגע שהם מרגישים את זה, הם מסגלים דרך התמודדות של בריחה , ניתוק רגשי והאשמת הסביבה.
כלומר, הבעיה לא ממני, אלא הם אלה שגורמים לי להרגיש כך.
שלב רביעי- התפתחות המנגנון החולה בנפש: כאשר ילד קטן חווה את תחושת הריק הקיומי (זה יכול לבוא לידי ביטוי שהילד פוגש עצב, דכדוך, פחד, בדידות)
מה שמביא לפיתוח המנגנון הלא בריא: הילד מרגיש תחושת ריק ואז או שהוריו לא מזהים זאת או שהם נבהלים ולא מסוגלים להכיל את רגשות הילד (יתכן שאפילו שיופנה כלפיו כעס או זלזול ברגשותיו).
כיון שהוא לא מקבל מענה חווית של "ביחד" דרך הקשר עם המבוגרים בחייו, גדלה אצל הילד החרדה הקיומית והוא ינסה בצורה עצמאית למצוא מקור הרגעה.
לומד להסתדר לבד, לא מביא את החולשות שלו ואת הרגשות שלו בצורה אותנטית.
הוא בעצם משתיק את עצמו.
האדם יכול להראות כאילו הוא איתך לגמריי, אבל יש בינך לבינו קיר.
החרדה מייצרת חשדנות כלפי הסביבה ומתוך זאת נוצר קיר.
פנימית הילד יהיה במצוקה נפשית, כי בעצם, הוא לא למד להתמודד עם הריק הקיומי בצורה בריאה.
ואז, הוא יתחיל לזעוק לעולם את המצוקה שלו החוצה ויתחיל לאמץ כל מיני התנהגויות שליליות.
בכל פעם שנועם נתקל בתחושת מצוקה, הוא נכנע לחולשה ולתחושת הריק.
הוא מרגיש, שהוא לא יכול באמת לקבל משמעות אמיתית לחיים.
הוא מבין בשכל, שחשוב להיות מכובד ומוערך חברתית והוא באמת גם יצר לעצמו תדמית כזו.
חיצונית, לא היתה לו בעיה להזין את זה בכל הקשרים השטחיים שלו בחיים, אבל בבית זה כבר לא עובד ככה.
בזה שהוא מאפשר למישהו להתייחס אליו בחוסר כבוד ובזלזול, הוא מביע את הכניעה שלו לחולשה, ביחד עם אמירה פנימית שאין לו ברירה והוא חייב להזדהות עם המקום המסכן (בזה שהוא אומר לעצמו בנפש - תזלזלו בי).
הוא מרגיש כל כך מאופס, מרוקן וחסר אישיות, שהדרך היחידה שהוא יכול להרגיש הזדהות עם עצמו, זה להזדהות עם המקום הזה. זה כמו התמכרות לחולשה.
נועם לא מבין שהוא לא מוכן לוותר על זה , הוא לא מבין שהנפש הפגועה שלו חייבת את אשתו והילדים מזלזלים בו, כי זוהי ההזדהות שלו עם החולשה הקיומית, הוא רוצה להאמין במקום תת מודעי שזה מה שהוא והוא הרי לא יכול לוותר על ההזדהות שיצר לעצמו.
כי אם זה הוא, ככה מזולזל, אז יש לו קיום בתוך המימד הכי הרוס של החיים. שם הוא לפחות מצליח להרגיש קיים, מעבר לזה אין לו זכות קיום אמיתית.
הוא מרגיש שבזלזול שלהם, הם נותנים לו נפשית זכות קיום ועל זה בעצם הוא לא מוכן לוותר.
שלב שישי: איך נפתרים מהמקום החולה ומאמצים מקום בריא?
בגלל שזה הרגל של שנים, שריק קיומי מקבל הקלה כשהוא מרגיש זלזול וחוסר כבוד
אז כשהוא מרגיש חולשה, הוא לא באמת מתמודד עם אתגרי המציאות, הוא הולך ונכנע לעצמו, חוזר לפתור את זה בלהיות מזולזל, נעזר באותו מקום שהוא מרגיש שנותן לו זכות קיום.
אבל אם הוא רוצה לעשות שינוי אמיתי בעצמו, שינוי עמוק ושורשי, מה שהוא צריך לעשות, הוא צריך להגיד לעצמו בקשר שלו עם אשתו : נכון, אני חלש.
עכשיו אני מרגיש רע ולא מאושר, אבל זה לא בגלל אישתי, אף אחד לא אשם בזה.
ברגע שהוא חושף את החולשה הזו ונותן לה מקום, מעמיד אותה על השולחן, הם יכולים יחד להתחבר למקום הזה, של התמודדות מול החולשה ואז נוצר חיבור אמיתי.
החולשה הופכת ממשהו שעוצר אותו בחיים, למשהו שנותן לו מקפצה בחיים.
ברגע הזה של החולשה, אני לא אתבצר בתוך ההרגלים שלי (להתנתק, לברוח)
אלא אני אפתח לזה שאני חלש וחסר אונים וריק ואשתף את בן הזוג שלי והביחד הזה יכול להוציא אותי מהחולשה.
קשר אמיתי הוא להבין שמתוך מקום החולשה אני מבינה שאני צריכה לצאת מעצמי ולהתחבר למישהו אחר.
הנה אני חלשה ואתה חלש אז בוא נתחבר והביחד שלנו נותן לנו כח. זה מייצר קשר אמיתי.
זה נקודת התיקון.
אנחנו צריכים ללמוד את התנועה הנפשית הזאת, שחולשה היא הזמנה לקשר של אמת.
-------
חנה דיין היא בוגרת בית הספר הגבוה לתורת הנפש, בעלת MA בטיפול זוגי ופרטני, מתמחה בליווי לצמיחה מתוך משבר.
קליניקה פרטית באזור המרכז | טלפון: 054-4480705 | מייל: hanna.tipul@gmail.com
נכתב בהשראת הרצאותיה המרתקות של הפסיכולוגית והמרצה אורלי טוויטו.