הצפירה תפסה אותי אתמול בלב מדינת תל אביב.
שדרות ח"ן, שדרה אמנם עם הרבה חן- אבל קרויה על שם חיים נחמן ביאליק שכתב סיפורים מרתקים על עגלות ריקות, השדרה הקסומה מפרידה בין כיכר רבין לכיכר הבימה, שני הסמלים של מה שמייצגת מדינת תל אביב.
מצד אחד - התאטרון הלאומי, מצד שני, כיכר הטראומה הלאומית. ובתווך, שדרה פסטורלית צבועה ירוק שחוצה את ישראל הראשונה והשבעה שמתגוררת בבניינים המטופחים בשני צידי השדרה.
מסיבה מסויימת רצה הבורא שאהיה שם, עת תשמע הצפירה מפלחת הלב. חמישה לשמונה. הרדיו קובע שאין לי ארץ אחרת ורק מילה בעברית חודרת אל עורקי, ושכאן הוא ביתי ועדיין לא אשתוק כי ארצי כבר לא סניף של המערך.
אני חונה את העגלה שלי (המלאה, ברור) באיזו פינה כדי להיות שם, בשדרות ח"ן. ערב יום הזיכרון אבל השדרה עולצת משהו. צחוק מהדהד, חברים מתחבקים, נשים עם עגלות מלאות, והכלבים. המון כלבים.
אנשים שועטים על אופניים, הכלבים מתרוצצים, קבוצת נערים שאחד מהם מכריז כי פה למעלה זה הבית של יהודה לוי.
ובין ההמונים שגודשים את שדרות חיים נחמן עגלה ריקה - ביאליק, שדרות ח"ן, עומד בחור חרדי, כיפה שחורה לראשו,מכנס ככה, סוודר מקאסטרו ממנו מציצה חולצה בהירה ומכופתרת, מתיישב על ספסל בשדרת העגלות, וממתין.
הצפירה היא כמו משיח אבידה ועקרב. לא סגור על ההשוואה אבל עזבו. כמה שלא תחכה ותערך, היא תמיד תפתיע. וברחבי מדינת ישראל עלתה הזעקה מקפיאת הדם על טובי לוחמינו, שמסרו נפשם במלחמות ישראל ונפלו על קדושת השם, העם והארץ.
השדרה כולה עומדת דום. אין חיוכים, אין קמצוץ של חוסר רצינות. הראשים מורכנים באבל. הפנים חתומות. שדרות ח"ן השוקקת והשמחה, הפכה לשדה של עמודים מורכני ראש, אבלים באמת, רק לדקה, על מות הנופלים.
וגם חרדי אחד מירושלים- תושב.מייקום מקביל. שעומד, ומרכין ראש, אבל קודר ואותנטי בליבו, וגם רצון עז למצוא מכנה משותף בין אנשי השדרה שמפרידה בין הבימה לבין כיכר רבין,
אחדות, עם אחד, כל הקלישאות מנאומי הפוליטיקאים הפכו חלולות וריקות. רציתי נורא, אבל עדיין הרגשתי תייר זר במדינה אחרת.
רציתי גם מאוד, לסיים את הפוסט עם פואנטה מפלדה. אבל אין פה שום פואנטה על אחדות, ולא. לא צפה מול עיני סיסמת בחירות לעוסה, או מסר שטחי, רדוד עם חרוזים שבורים - נוסח "עם ישראל, לא לפחד, כי יש תקווה אם נשיר כולנו יחד".
וואללה לא.
הצלילים מקפיאי הדם של הצפירה, מנמיכים טוס, יורדים במורד המציאות הישראלית המורכבת, ישר אל תוך אלפי הקברים בהר הרצל, קברי הקדושים שלא ידעו שהם כאלה.
יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם, וינקום לעינינו נקמת דם חיילי ישראל השפוך, שבמותם העניקו לנו חיים וחיסונים, ואת הזכות לקחת עגלה ריקה בכניסה לסופר ולסיים את הקניה עם עגלה מלאה.
ערב יום הזיכרון 2021. שדרות ח"ן.
רציתי, אבל אין. לא פואנטה, לא מסר חד וחותך, לא אחדות, לא סיסמת בחירות מטופשת, ולא חרוז שטחי ורדוד תחת הקטגוריה של פשעים נגד האינטיליגניה, שבטח יופיע בשיר הבא של שוואקי. התכוונתי לשמעון שוואקי, כי החברה של יעקב מאמינים בביקורת בונה על שוואקי, אבל רק אם קוראים לו יוסף חיים, או שמעון.
בחזרה לשדרות ח״ן, הצפירה הסתיימה והצחוק חזר למלא את השדרה, אני חוזר לעגלה שלי, המלאה, שחונה לא רחוק. לוחץ על הגז, ומבין שהעגלה שלי מדגם שברולט, מלאה במחשבות חסרות פואנטה.
וזאת בדיוק הפואנטה. או כמו שלמדנו בישיבה: היא הנותנת, פלוס אגודל בשוונג כלפי מעלה. עגלה אולטרא מלאה, הישיבה הזאת.
חג עצמאות שמח מדינת ישראל, וגם לך מדינת תל אביב. כוחינו באחדותינו. כי צריך שיח מאחד. וגם ממשלת איחוד. כי אחדות ישראל תביא את הגואל. ואם אפשר אז גם איחוד של כוורת. חד פעמי, גם בסדר. העיקר שאנחנו מאוחדים. והעגלה מלאה בבשרים, מחכה ליום העצמאות.