לא מזמן פגשתי אב שמתמודד עם בן מתבגר ולסיום הוא מודיע לי שאם ח''ו בנו לא ילך בתלם ובחינוך שאליו הוא שואף וחינך אותו, הוא יוציא אותו מביתו ולא יכיר בו כבנו. הדבר עורר בי חלחלה מצד אחד וכאב מצד שני.
אני עד לסכסוך מתמשך בין אב לבנו משום שהבן לא הלך בתלם ובחר בדרך אחרת מהוריו, לדבר זה ישנם השלכות שאי אפשר לדעת לאן הן יובילו.
מאוד כואב להורים שבנם לא הולך בדרך שסללו עבורו ובחינוך שהם מאמינים בו. כאב שמהול בפחד, ''לאן הוא עוד יגיע?'', ''מה תהיה ההשפעה על שאר הילדים בבית?''. עוגמת נפש שמלווה אותם, ייסורי נפש ומצפון, ''מה לא נהגנו נכון? במה טעינו ובמה לא היינו טובים?''.
מצד שני, אסור לשכוח את הבן שהגיע לאן שהגיע, צריך לדעת ולזכור שהתנהגותו באה ממקום של התמודדות וכאב, מחיפוש מתמיד אחר אושר ושלוות נפש. במצב כזה, יותר מתמיד, הוא זקוק ליד תומכת, אוהבת ומכוונת, אסור להורים לנטוש את בנם לאנחות בדרך זו או אחרת. כאשר יסגרו בפניו את הדלת, הבן מבחינתו מבין שאין לו מה להפסיד והירידה הופכת לעמוקה וקשה יותר.
להיפך, דווקא מתוך שמירה על קשר, תמיכה והרעפת חום ואהבה, הם אלו שישמרו עליו במקום טוב יותר, הם אלו שנותנים סיכוי שהבן ישמור אמונים לדרך ולמסורת אבותיו.
אהבת הורים לילדיהם צריכה להיות אהבה שאינה תלויה בדבר - ולא אהבה על תנאי. אהבה זו שהורים מרעיפים על ילדיהם מינקות צריכה להיות ללא גבול ולתת את התחושה הזו לילדים שהם אהובים מעצם היותם.
אמנם, נכון, הורים שמחים כשהילד הולך בתלם וצריכים להראות לו שהם רווים ממנו נחת. וכן להיפך ח''ו, יש צער וכאב כשהילד לא הולך בדרך כמו שההורים ציפו ורצו. אבל האהבה כלפיו צריכה להיות קיימת ונוכחת, להושיט לו יד לעזרה ולכוונו בדרך הטובה ביותר במסלול שהבן סלל לעצמו.
לנו אין אחריות על התוצאות, הדרישה מאיתנו היא על המעשים והפעולות. לכל אחד יש לו דרך ומסלול משלו וייעוד שבורא עולם קבע עבורו. עלינו להבחין מה נמצא במעגל ההשפעה שלנו ומה מחוצה לו. מה מוטל עלינו לעשות ומה לא בידינו ובשליטה שלנו. וכתפילת החכם: ''אלוקים תן לי את האומץ לשנות את הדברים שאפשר וצריך לשנות, את שלוות הנפש לקבל את הדברים שאי אפשר לשנות ואת החכמה להבדיל ביניהם''.
אין ספק שזהו ניסיון לא קל להורים המתמודדים במצב כזה. צריך לקבל הכוונה והדרכה מת''ח ואנשי מקצוע כיצד לנהוג במצבים כאלו. אבל אל להורים לנטוש את ילדיהם, ובודאי לא בחרמות וסכסוכים.
ילדינו הגיעו לעולם כפיקדונות מאת בורא עולם ואנו ההורים עלינו לעשות את תפקידנו באופן המלא והמיטבי. אין בידינו אפשרות להחליט שאיננו חפצים בתפקיד זה, כמו שלילדינו יש מסלול וייעוד משלהם כך גם אנו כהורים יש מסלול וייעוד משלנו לא אנחנו בחרנו בהם, בורא עולם הוא זה שבחר בהם עבורנו. הכל מדוייק ובסדר הנכון כל ילד נולד להורים המתאימים ביותר עבורו.
כל מה שאדם עובר בחייו, מקום מגוריו, הוריו ומשפחתו, הם כלים מאיתו יתברך לתפקיד המסוים עבורו לקדש את שמו יתעלה כאן בעולם.
אינו דומה המקדש את ה' במצב שהכל הולך בטוב ובנעימים, לעומת המקדש את ה' בזמנים של קושי והתמודדות, ''דלפום צערא אגרא".
הרבה נחת וכול טוב.