מידי שנה מיד אחר תקופת הלימוד של "זמן חורף" טסים חזרה לחו"ל בחורי הישיבה שהגיעו ללמוד בארץ. מדובר באלפי בחורים המגיעים לארץ מארה"ב אנגליה, קנדה, ודרום אפריקה, וחוזרים אל בתיהם לחג הפסח.
במרבית הישיבות ובהם גם בישיבות הגדולות, כגון, מיר ובריסק, מרבית הבחורים נסעו חזרה לבתיהם למרות החשש שבשל הקורונה לא יוכלו לחזור לארץ, כפי שראינו בתקופות קודמות בהם היו עיכובים של אישורים, כפי שדווח בעבר בכיכר השבת.
גם בישיבת 'נר משה' הממוקמת בגבעת שאול, ראש הישיבה נתן בידי הבחורים את ההחלטה האם לחזור או להישאר, אך אמר שמי שבכ"א מעוניין להישאר בארץ מהחשש שלא יוכל לחזור, הישיבה תדאג לעזור בחג ובסיפסוד הפעילות לימי בין הזמנים.
"זה לא שיש לי תקציב מיותר", סיפר מנהלה הרוחני של הישיבה הרב חנניה מנס, "קיום הישיבה מסתמך על תרומות שבשנת הקורונה מאוד פחתו. אבל היה לי חשוב שבחור שהחליט לוותר על החזרה הביתה בשל החשש שלא יוכל לחזור לישיבה, שידע שיש לו בית ומקום לכל מה שהוא צריך לחג, כך גם לגבי בין הזמנים שיהנה ויצבור כוח. כך שבסופו של דבר נשארו בארץ כ-70 בחורים".
ההפתעה גדולה הגיעה בערב החג.
"ידעתי שזה יעלה לי", מספר ראש הישיבה, "אבל האמת שהבחורים עזרו מאוד. וגם ככה כל קיומנו הוא ניסי אז החלטנו להמשיך ולמסור נפש למען התלמידים, האמנתי שתהיה סייעתה דשמיא. אך לא ידעתי באיזה דרך תגיע הישועה. כמה שעות לפני החג הטלפון מצילצל. על הקו 'מרדכי ה', מי שהיה תלמיד של הישיבה לפני שלושים וחמש שנה".
"שמעתי שאתם מארגנים חג ודואגים לכל מי שנשאר בארץ. תגיד לי כמה זה יעלה ואני משלם". הייתי מופתע. לא חלמתי על כזה דבר. עשיתי חשבון מהיר, אמרתי לו שבערך חמישים אלף שקל. והוא אמר "אוקי, זה עלי".
"אחרי ההלם הראשוני שאלתי אותו מה פתאום הוא החליט לתרום, זה לא שביקשתי ממנו או בכלל ביקשתי תרומות לנושא, ואז הוא סיפר לי את הדבר המדהים הבא".
מתברר, שהורים שלו היו חסרי אמצעים, ובשונה משאר הבחורים בישיבה שחזרו הביתה לחג לפני 35 שנה, הוא נשאר לבד בארץ. מלבדו נשארו רק עוד שני בחורים שהייתה להם משפחה כאן.
באחד הימים פגשה אותו בישיבה הרבנית מרת צירל גורביץ עליה השלום, היא ראתה שהוא מחפש תעסוקה וידעה שהוא זקוק לכסף, כך שהיא הציעה לו לבוא לנקות ולסדר לפסח בישיבה ובבית של חמותה תמורת תשלום. הוא הגיע לנקות יחד עם שני חברים שלו. אך לבסוף כשבאה לשלם לו הוא ביקש ממנה טובה: "אני מעדיף שלא תשלמי לי, והכסף ילך לשכר לימוד שאין להורים שלי לשלם". הרבנית שמעה את מצבו והבינה שהוא צריך את הכסף.
"אל תדאג אמרה לו, תגיד להורים שלך שהם לא צריכים לשלם שכר לימוד וגם את הכסף עליו עבדת עכשיו תשמור לעצמך כך שיהיה לך לקנות את מה שאתה צריך לחג. יום אחד כשיהיה לך, תחזיר לישיבה".
וכך הווה. הבחור המשיך ללמוד בהתמדה. בהמשך חזר לביתו בארה"ב, התחתן ויצא לעבוד. ב"ה גם הצליח בעסקיו. במשך כל השנים היה בקשר עם הנהלת הישיבה. עכשיו כשהוא שמע שיש בחורים שנשארים לפסח, נזכר בבקשת הרבנית והחליט שזה הזמן להחזיר טובה.
"זו הייתה שנה נפלאה עבורי", סיפר הנדיב שלא היה ממש מעוניין להתראיין וביקש להישאר בעילום שם. "ממה שהרווחתי אז באותה השנה השתמשתי בשביל לטייל בארץ הקודש והיה חשוב לי שכל מי שנשאר, יוכל להנות מארץ ישראל. אותו פסח זכור לי ממש כפסח אולי הכי יפה בחיים שלי", הוא אומר.
"המסר שלי הוא אחד, תמיד תתנו והקדוש ברוך הוא ידאג להחזיר לכם. אצלי זה בדוק ומנוסה. עשר בשביל שתתעשר. לא הייתה פעם אחד שנתתי צדקה ולא קיבלתי בחזרה", אמר הנדיב האלמוני.