כנגד ארבעה בנים דיברה תורה; הצד השווה שבהם, שעם כולם צריך לדבר. אל כולם צריך להתייחס, ובכולם צריך להאמין. מסיפורה הטראגי של נועה, נלמד מה קורה לבן או לבת שלא מדברים איתם ולא מאמינים בהם.
נועה, כיום בת 27, היתה 'נערה שלנו'. היא נולדה למשפחה מסורתית, שהתקרבה לאחת הקהילות החרדיות המוכרות - כזו שלא הייתם מאמינים שסיפורים כאלו יקרו בה, אבל - זה קרה.
נועה, משמשת בעצמה כמורה, ואולי דווקא לכן, הסיפור שלה ראוי לפרק שלם בפני עצמו. לאחר התהפוכות שעברה, כיום, נועה איננה חרדית. היא כבר לא 'שלנו', אבל הסיפור שלה - של כולנו.
כמו לרוב הנערים והנערות שלנו, גם לנועה היו מאפייני הרקע שהקשו עליה מלכתחילה. שני נושאים מרכזיים שגרמו לה לבדידות. מחוץ - הרקע הקהילתי השונה, מבית - אחיה של נועה, ילד בעל צרכים מיוחדים.
נקודת המפנה בסיפור מגיעה כאשר גם בבית הספר - אין דרך יפה לומר את זה - יורדים לחייה של נועה.
יצויין כי בית הספר טוען בתגובה כי מעולם לא היה חרם על נועה, פשוט היה חוסר התאמה. כך או כך, נראה שחוסר הרגישות למצבה של הנערה שלנו, שימש תחילתו של מדרון.
אבל זו עוד לא החוויה הקשה ביותר שעברה נועה בבית הספר.
גם לבנים, אבל בעיקר לבנות, החברה היא כל החיים. תארו לכם בת שנשארת בלי כלום. קירחת מכאן ומכאן. בלי שייכות לקהילה, בלי יחס מהמשפחה וכעת גם ללא חברה.
הרב בניהו דביר, יושב ראש מרכז תל"ם, מספק מענה לאלפי 'נערות שלנו' שהבדידות שלהן היוותה טריגר לנשירה ובשיחה עם 'כיכר השבת' פותח את הדלת להתמודדות הקשה.
להוריה של נועה אמנם לא היה הרבה זמן אליה, בגלל הטיפול בילדם - בעל הצרכים המיוחדים, אבל התקרית הבאה היא שנתנה להוריה את השוק, שגרם להם להבין את המצב בו שרויה בתם.
כמו בכל ראיון, אנו מבקשים גם הפעם לצאת עם מסר ונועה בחרה להעביר מסר לנשות החינוך של בית הספר.
הפרק אמנם עוסק בנערות שלנו, אבל מסתבר שהצורך הזה - של מישהו שיאמין בך, שידבר איתך - בוער גם אצל הנערים שלנו. זה מה שמנסים לשקם במסגרות השונות, המופיעות כבתי חולים מתחת לגשר הרעוע.
בפרק הרביעי והאחרון בסדרה, 'כיכר השבת' יוצא לבדוק בארבע ערים חרדיות כמה מקשיבים לנערים שלנו, האם העיריות עושות את עבודתן נאמנה - והאם הפוליטיקאים בעירייה יודעים בכלל לפתור בעיות של נערים.