"אז מה גרם לך להגיע אליי לטיפול, אם סך הכל הכל בסדר?" שאלתי את רינה.
"כי באמת סך הכל הכל בסדר, נכון אני לא האמא המושלמת אבל אני חושבת שאני אמא טובה.
יש לי מדי פעם התפרצויות כעס על הילדים, אבל זו אני, אני כזאת מגיל אפס.
אל תשכחי שאני עצמי סבלתי מאלימות כשהייתי ילדה, אבל לפחות אני לא אלימה כלפיהם כמו שההורים שלי היו כלפיי, והראיה לכך, שעד היום אף פעם לא הרמתי עליהם יד.
הגעתי אליך, כי אני קצת מרגישה שחציתי גבול.
הילדה שלי, זו ששיתפתי אותך שממש קשה לי איתה, שיגעה אותי באותו יום, אז העפתי את הברבי שלה לכיוון שלה, אבל הפעם התפספס לי וזה בטעות פגע לה במצח.
היא פשוט בכתה ונבהלה, הרגשתי שאני לא יכולה לשלוט בעצמי.
תביני אני כבר מיואשת ממנה, הילדה הזאת היא הילדה הכי קשה שלי, מה לא עשיתי עבורה?
אני לוקחת אותה לרכיבה על סוסים, לריפוי בעיסוק, לקלינאית תקשורת, אני מנסה הכל ואני לא מצליחה להתמודד איתה, בגללה כל העצבים שלי יוצאים גם על שאר הילדים והאוירה בבית איומה" אמרה בעצבות.
"איך עוד באים לידי ביטויי הכעס שלך? " המשכתי לשאול.
"בדרך כלל, זה לא מגיע לסיטואציה כזו קיצונית. אבל כן, אני מרימה את הקול שלי כשיש בלאגן ואם זה לא עוזר, אז אני גם יכולה ממש לצרוח עליהם, כזאת אני, אני לא יכולה אחרת.
רק במקרים ממש קיצוניים, שהם ממש שמים עליי פס, אז כן, אני מסוגלת להעיף להם צעצועים לפח.
פעם אפילו שברתי להם מהעצבים, את המשחק עם המסילות רכבת, אבל מעולם לא הרמתי עליהם יד, הם הכל בשבילי, אני עושה הכל למענם, פשוט בפעם הזו עם הברבי, בעלי ממש כעס ואמר לי שאני חייבת טיפול" סיימה ושתקה.
הבנתי שרינה מאוד פוחדת מהרע שבה ולא מסוגלת להכיל את זה.
לכן היא מתנערת מהרע, בעזרת שני המנגנונים הלא יעילים שיש אצל כולנו:
-
"כזו אני","זה לא באשמתי"
-
"מה כבר עשיתי?", "זה לא כזה רע"
-
"כזו אני, לא בחרתי בזה"
נכון זה רע. חטאתי, אבל אני לא אשמה - רינה מבינה לחלוטין שהיא עשתה רע, אבל היא לא מסוגלת לסבול את רגשות האשמה שלה.
אצל רינה ברגע שהיא תגיד: "בחרתי לעשות רע", מיד מרגישה פנימית, שאין לה זכות קיום.
למה שהחברה תהיה מוכנה להחזיק בתוכה אדם שעושה מעשים רעים ואפילו לא מנסה לבחור אחרת?
אז היא פיתחה מנגנון תת מודעי, שחוסך ממנה את התחושה הקשה הזו ואומרת לעצמה ולסביבה: "כזו אני, לא בחרתי את זה, ככה נולדתי"
מה שבעצם היא אומרת, נכון עשיתי רע, אבל מכיוון שלא בחרתי בזה, אז עדיין יש הצדקה לקיום שלי.
-
"מה כבר עשיתי, זה לא כזה רע" -
בכלל לא חטאתי - כי זה בכלל לא חטא.
במנגנון הזה, אין אלמנט של רגשי אשמה.
לכן, מי שמשתמש במנגנון הזה, אומר : "מה כבר עשיתי, זה לא כזה רע" - כשרינה אומרת שזה לא כזה נורא שהיא צועקת וזורקת להם צעצועים, חשובה לה התדמית של היותה אשה טובה ומושלמת.
האגו שלה במרכז ובשבילה לחשוב שהיא עשתה משהו רע, זה לפרק את הבסיס הקיומי שלה.
המנגנון הזה פופולרי בקרב אנשים בעלי תדמית ציבורית גבוהה, כפי שיש לא פעם בתקשורת.
הם מכחישים או מקטינים את הרע.
"זה בכלל לא רע" או "זה לא כזה רע".
הם מגנים בחירוף נפש על התדמית שלהם.
מבחינתם אם תפגע התדמית הגבוהה - אין הצדקה לקיום שלהם
אנחנו משתמשים במנגנונים לא יעילים אלו, לא רק כלפי החלקים הרעים שבנו, אלא גם כלפי חלקים רעים אצל אנשים שהם חלק בלתי נפרד מחיינו או שאנחנו חפצים שיהיו חלק בלתי נפרד מחיינו.
אז אנחנו אומרים לעצמנו: "מסכנים, הם עברו חיים קשים, עברו טראומה, ילדות עצובה, איזה ברירה יש להם? הם לא שולטים בזה, בסך הכל הם טובים, זה לא כזה רע"
ברגע שאנחנו אומרים את זה, אנחנו בעצם מתעלמים/מקטינים את הרע ומאשרים לעצמנו את הקיום שלהם בחיים שלנו, אחרת, למה שנבחר שיהיה לידנו אדם שבוחר לעשות רע?
אז מה עושים?
-
מכירים ומזהים את המנגנונים האלה.
-
מביטים ברע בדיוק כפי שהוא, בלי לברוח, להקטין ולהתכחש: "כן זה רע ממש ! לא הובילו אותי לזה, לא הוכרחתי לזה, אף אחד לא גרר אותי לשם. זה אני לגמרי בחרתי לעשות רע"
-
מבינים שרק הקב"ה מקיים אותי - לא המעשים שלי אלו שמצדיקים את קיומי.
רק אם לא מפחדים לפגוש את הרע בדיוק כמו שהוא,
בלי להקטין במילימטר, בלי לעגל אף פינה, רק כך אפשר להתחיל לתקן:
"מה שעשיתי זה רע מאוד מאוד, ואת הרע הזה עשיתי מבחירה חופשית לגמריי, לא הובלתי לזה לא נגררתי לזה, זה קרה באחריותי בלבד, ועכשיו אני בוחר אחרת,
אני אתקן את כל הנזקים שנגרמו ,אני אשלם את המחיר, אני אשא בעונש, אני לא מפחד, כי הקב"ה ברחמיו הרבים, יעזור לי להמשיך להתקיים למרות כל הרע שבתוכי"
רק אז, הוא יכול להתחיל לחזור בתשובה, כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה :
"שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים"
-------
חנה דיין היא בוגרת בית הספר הגבוה לתורת הנפש, בעלת MA בטיפול זוגי ופרטני, מתמחה בליווי לצמיחה מתוך משבר.
קליניקה פרטית באזור המרכז | טלפון: 054-4480705 | מייל: hanna.tipul@gmail.com
נכתב בהשראת הרצאותיה המרתקות של הפסיכולוגית והמרצה אורלי טוויטו.