אווירה של חרויס'עס // ח' רציני

"אל תידור, אסור לינדור" היסתה אותו עקרת ביתו המסורה זו השנה השמינית.

לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן

הרבה מה להרגיע אותו לא היה לה, א'. כי היא זו שדחפה אותו לשם כל השנים. וב'. כי היא זו שתמשיך לדחוף אותו הלאה בבריאות בעייזר השם בשנים הבאות.

הדפיקות בדלת העירו את חזקי הקטן. והצלצול הארוך (1 בלילה) הקפיץ את השכן מלמטה. עד שבלומא קמה הדלת נפרצה ואחד עשר ארגזי מיץ ענבים ללא חשש עורלה, נוכרי ושעטנז הוטחו על הארץ וחסמו הרמטית את הכניסה לסלון. מה שגרם לבני הבית להיות נצורים עוד יותר בחדרים הגדושים בביצים, ניירות כסף ושלל מפחיד של מוצרי פסח, שבכיף יכול השנה להימשך עד תשעה באב.

"מה יהיה"?? נאנח אברומשעי'ה אנחה קורעת לב. "ועוד לא ניקינו"!.

"נכון" נזכרה בלומי ונהייתה פתאום עצובה. "ומחר מגיעה העוזרת, איפה אני יכניס אותה. בושות"??

"איך מחר עוזרת"?? נחרד אברומשעי'ה, "שאפת סנט מוריץ" ל"ע? מחר אני עושה את הספרים!! זה לוקח לי יום שלם, זה תופס את כל השולחנות בבית, והיא גם לא תראה כלום מהאבק שיהיה פה! מה קרה לך בלומה??".

הטלפון צלצל והפסיק. צינתוק כנראה. רשעים ארורים. בשעה כזאת?!!

האברך המקליט היה נשמע דווקא עירני מאוד. "לאברכי השכונה היקרים הודעה משמחת" הכריז בקול מעצבן. "גם השנה ניתן יהיה לרכוש בקופת השכונה מי מלח מהודרים בטעם ובאיכות ללא פשרות, שנעשו ע"י אברכים יר"ש מאנ"ש. הכמות מוגבלת! ניתן לשלם בשלושה תשלומים בהוראת קבע של המקווה והמצוית חבורה. בניסן ניגאלו ובניסן עס'ידין..."

אברומשעי'ה טרק את הטלפון. "בניסן נגאלו..." חיקה את המקליט בלגלוג. "הלוואי שניגאל כבר. סיוט. אין לי צ'קים כבר. למרות שאלו שכבר חילקתי חזרו, הם כבר עם סכום ואני לא יכול להשתמש בהם שוב"!

בבוקר, בכניסה לישיבת בין הזמנים "בני חורין" עמדו ארבע משאיות ארוכות ופרקו משטחים ארוזים. אברכים העמיסו לבאג'ז.

"מה יש כאן?" התעניין.

"מאי נפקא מינה??" פער עליו אברך משי עיינים גדולות כאילו הוא הבן הרשע בעצמו. "ערב פייסח. חלוקה. נותנים לך – לא תיקח?"

"אבל אין לי מקום בבית" התגונן אברומשעי'ה "ועוד לא הגיעו הירקות! איפה אני אאחסן הכל? רק תפוזים למיץ יש לי 50 קילו. (זה היה המינימום) וסלק עוד 30 קילו. ומי מדבר על החרויס'עס".

"נו נו". עמעם האברך והעמיס עוד שלושה ארגזים אימתניים על רכב שנראה שהיה בעברו מאזדה 5.

הפלאפון צלצל. הירשמן מהמכירה של הנעליים על הקו. "מה קורה משפחת שוכמנדער?? אתם לא באים לקחת את הנעליים?? לא נשארו מספרים כבר, תיאלצו לקחת לקטן שתי ימין, ולבת נעל אחת 35 והשניה 37. זה מה יש, פעם הבאה תזדרזו!"

יש לו ברירה?... הוא עצר מונית וטס לרמות. לפני שגם זה לא ישאר. 'איך אני יכול להזדרז יותר....' הרהר נוגות והסדיר נשימה. 'אני כל היום רץ ממכירה למכירה סוחב ואורז, נתפס לי הגב. רק משווה מחירים ומחלק צ'קים, מה רוצים ממני....'.

הפלאפון צלצל. אוווו. הודעה משמחת! הגיעו התווים של קופאא'ס השכונע. סופסוף. צריך לדבר עם הרב ששנה הבאה יביאו אותם שבועיים לפני פסח ולא ככה בצפצוף, מה הם רוצים שנקנה עם זה? גבינה לשבועות?.. גם ככה זה מוגבל לסופר המחניק "חסדי חסדים", בהצגת תעודת אברך ותעודת מורה. ורק למי שיש לו הו"ק לגנרטור, לחיידר, לוועד העירוב וחתם שאשתו לא תנהג לא ברכב ולא בקלנועית, ופשיטא שאין לו "דומיו" וכהנה. מוגבל לשלושה ימים ב2 ל-4. שאז הוא נח בדר"כ...

היה לאברומשעי'ה קצת זמן במונית אז הוא הוציא מחשבון. לפחות נראה כמה הרווחנו השנה מכל המכירות שהיו ושיבואו עלינו לזיעה.

כנראה שהמחשבון גם מוגבל. כי אחרי 10 דקות של +, הוא קרס. אין לו תוצאה כזאת כנראה.

"אולי יותר קל וזול לנסוע לקפריסין"... כמעט בכה לבלומה, שבכתה גם היא מהבצל שקילפה ובעיקר מהחתכים ביידים שנגרמו מהנייר כסף שהצמידה לשייש.

"אין על מה לדבר"! פסקה.

"לא מוותרת על הריח, על האווירה, זה החינוך הכי טוב לילדים" ! נצצה.

מוישי ומאירק'ה רבים על השואב אבק. חפצים נזרקים. ערימה של תבניות ביצים צנחה על הריצפה שהפכה להיות שרויה לכל הדעות...

"מי חינך אתכם"????????? צרחה....