חג הפסח מתקרב ובא, וכולנו מאמינים שמשיח יבוא. מה יקרה אם נצטרך להקריב קרבן פסח, אנו בקיאים בהלכות? וגם, האם כולנו חייבים גם אם חלילה משיח לא יבוא בקרבן פסח?
הרב הראל דביר, תלמידו של הגאון רבי אשר וייס, עמל על ההלכות ואיגד ספר העוסק בנושא, המתפרסם לראשונה ב'כיכר השבת', ואף זמין להורדה, לקריאה בשבתות ובמועדי ישראל.
הספר המלא:
- הספר נמצא כקובץ להורדה גם בקישור המצורף - לחצו פה
23 הבנות ברמב"ם: כשהנגשת המידע התורני פוגשת בלמדנות הישיבתית // הרב הראל דביר
שמעתי מכמה אנשים, שכינו את דורנו: "דור המידע". ה"נשק" החזק ביותר היום, הוא מידע. לטוב ולמוטב. כולנו משתמשים כל העת במאגרי מידע: החל מספרי הטלפונים עבי הכרס, שהזקנים שבנו עוד זוכרים אותם, וכלה במקורות המידע העכשוויים של דורנו. אינספור אישים וגופים עובדים בהנגשת המידע (ובאבטחת מידע...) לעולם הרחב.
ומה עם בית המדרש? גם שם יש ריבוי מידע?
בהחלט! בית המדרש זוכה להתברך מאינספור מיזמים שנועדו ללקט, לסדר ולהנגיש את הידע התורני: מאגרים אלקטרוניים, ספרי מפתחות, קיצורים, קבצי מפרשים. לעתים נדמה שקצב פרסומם של אלו גדול מקצב העיכול של ציבור לומדי התורה...
כמו הידע הכללי, גם הידע התורני עלול להיות למשא כבד על הזקוקים לו, שהרי אם אין בידם יכולת למיין ולסווג את הידע, הם עלולים לטבוע בים החומר.
נניח לרגע להנגשת המידע, ונאמר כמה מילים על העיון הישיבתי.
העיון הישיבתי, מבית מדרשן של ישיבת וולוז'ין ובנותיה, מתאפיין במבט מרוכז וממוקד על מקורות מועטים יחסית; לכל היותר בקיאות רחבה בדברי חז"ל והראשונים המרכזיים. בקיאות בספרי האחרונים מעולם לא עמדה בראש סולם העדיפויות של בחורי ישיבות ליטא, אף שלא הייתה זרה להם. המבט החד על הסוגיה היווה כר נרחב לחידושים ולביטוי אישי למעיינים.
אם כן, כיצד מגיב המעיין הישיבתי להנגשת המידע? באדישות? בהתנגדות?
את המחקר הסטטיסטי, אניח לאחרים. בשורות אלו אני רוצה להתוות בקצרה דרך לסינתזה של העיון הישיבתי עם אכילה כדי שביעה מפירותיה של הנגשת המידע התורני. הנגשת המידע עלולה להיתפס איום מסוים על העיון הישיבתי, שכן אם נכתב כל כך הרבה – מה הטעם להשקיע את מיטב הזמן בעיון 'קלאסי' במקורות הראשוניים, כשבמרחק אפס ממני ובזמן קצר יחסית אני יכול ללמוד מנסיונם של אחרים, גדולים ממני בכמות ובאיכות? ואם אכן אלמד את מה שנכתב – מה כבר אוכל לחדש, ואיפה הפן האישי שלי בלימוד?
ניתן להתייחס לשאלות אלו מכמה היבטים, ואציע אחד מהם: את הקושי הזה אפשר לראות כחידלון, אבל אפשר גם לראות אותו כאתגר: הלימוד הקלאסי משול ל'יש מאין', להפקת הגדרות ועקרונות ממספר מועט של מקורות, לבניית האמת המחדשת, פורצת-הדרך.
מעתה, הלומד הישיבתי יכול לסדר את השיטות השונות זו לצד זו, ומתוך סידור זה, להעלות 'יש מיש'. העיסוק בשיטות הרבות שהנגשת המידע מזמנת לפתחנו, יוצר תרבות תורנית של שיח, של גיוון, של קשב לדעות שונות. הוא יוצר ניגון אחר, שונה במהותו מזה של הלומד הישן, שאין בעולמו אלא גפ"ת ורמב"ם.
הניגון התורני העכשווי הוא רחב-אופקים, מכיל, סבלן, ממזג, ומתוך כך מביע דעה שקולה, מאוזנת ומחושבת. דעה שמתחשבת בכל הטענות שהועלו עד עתה, ומתוכן בונה את האמת המאחדת, האוספת.
בספרי שיצא לאור בימים אלה, פסח לה', השתדלתי לתת ביטוי לדרך זו. דומני שנקודת הקצה של שימוש עיוני בהנגשת המידע, נמצאת בפרק שהקדשתי להבנת שיטת הרמב"ם בדין ביקור בקרבן פסח – בדיקה לשלילת מום בבהמה. בגמרא נאמר שיש לקיים בדיקה כזו, ארבעה ימים לפני פסח, ואילו ברמב"ם אין לכך זכר.
החיפוש במפרשי הרמב"ם, המוכרים יותר ופחות, הניב לא פחות מ-23 הסברים שונים לסיבה שבגללה נטה הרמב"ם מדברי הגמרא, או מההבנה המקובלת בדברי הגמרא. עבורי, המפגש עם ספרות רבה ומגוונת כל כך שעוסקת כולה באותה שאלה, היווה קריאת כיוון: מהפכת המידע מקשרת אותי למרחבי התורה, ומייצרת חוויית לימוד שונה לגמרי מזו של כל אחד מהאחרונים עצמם, בעלי ההסברים, שהכיר לכל היותר 3-2 הסברים אחרים לדברי הרמב"ם הללו. ואחרי כל זה, אתם בטח רוצים לדעת מה הפשט ברמב"ם, נכון? הורידו את הספר ותדעו!