קשה להאמין, אך שנה שלמה עברה מאז שהקורונה נכנסה לחיינו והם השתנו לבלי היכר. לעתים אנו תופסים את עצמנו משחזרים דברים שחשבנו שעשינו בשנה שעברה, שבעצם קרו ב-2019. 2020 הייתה פחות או יותר רצף אירועים מטושטש.
אנו עדיין זוכרים את אי הנוחות וחוסר הוודאות שחשנו כשנשלחנו להסתגר בבית בפעם הראשונה. עוד כאשר לא היה לנו מושג כמה זמן זה יימשך ומהו המחיר שייגבה מאיתנו בסופו של דבר.
ובכל זאת, הנה אנחנו כעבור כ-12 ירחים.
רובנו איבדנו משהו באותה תקופה. חלקנו איבדנו מקומות עבודה, בעוד שאחרים איבדו את בריאותם או את יקיריהם. רבים מאיתנו איבדו את תחושת הזמן והמטרה, שכן הדברים שבנו את ימינו - המקומות ששהינו בהם, האנשים שפגשנו - היו פתאום מחוץ לתחום.
כשאנחנו מגיעים לקץ התקופה הזו, הנה שלוש שאלות שאנו שואלים עם עצמנו, בתקווה למצוא בהירות לגבי מי שאנחנו ואיך אנו רוצים להתפתח. אנו לא הולכים להילחץ יותר מדי מהתשובות. במקום זאת, ניתן להן לגרום לנו לחשוב לא רק על מה שאבד, אלא על מה שאולי הושג.
אנו מזמינים אתכם לענות איתנו על שאלות אלה.
1. איפה היינו במרץ האחרון?
קחו דקה לחשוב היכן הייתם היום לפני שנה. ולא רק במקום בו גרתם, אלא במקום בו ביליתם את שעות הערות שלכם.
איפה הייתם רגשית?
בזמנו שמענו על נגיף חדש ומוזר שמשתולל בחו"ל. לא חשבנו שצריך לדאוג לגביו יותר מדי. זה הרגיש כמו בעיה רחוקה שבוודאי תיפתר איכשהו ולא תגיע אלינו לארץ. אנו מבינים עכשיו כמה תמימים היינו.
הנה ווידוי נוסף שגורם לנו להרגיש אשמה להודות בו בקול רם: חשנו הקלה קלה כשנכנסנו לראשונה לסגר. לפתע, כל התוכניות שלדעתנו היו נחוצות לשמירת חיינו האישיים והמקצועיים תחת שליטה, נחשבו ל"לא חיוניות" ושבועות של פגישות בוטלו למעשה ללא ציפיות לתזמנן מחדש.
אז הבנו עד כמה אנו תשושים. בשקט בשקט, ללא הסחות הדעת הרגילות שלנו, ראינו שבילינו את השנים האחרונות במנוסה. ברחנו מעצמנו ומהפחדים שלנו, ברחנו מדחייה אפשרית, רצנו לעבר קבלה והכרה שרק אנו יכולים להעניק לעצמנו.
בקיצור, היינו זקוקים לשינוי. הוצרכנו להוריד את הרגל מהגז וללמוד לנהוג בקצב שלנו ובתנאים שלנו.
2. איפה אנחנו עכשיו?
שוב, זה מתייחס למיקום הפיזי שלכם, כמו גם למצב המטאפיזי שלכם.
אולי מצאתם את עצמכם חזרה בבית הוריכם, כי הייתם זקוקים לעזרה בטיפול בילדים בזמן שאתם עובדים. או אולי החלטתם לוותר על חוזה השכירות היקר שלכם בכל עיר בה עבדתם, כדי לגור במקום כלשהו זול יותר, לזמן מה.
בשנה האחרונה ראינו אינספור קולגות וחברים עוברים למקומות אחרים ולו למשך כמה חודשים, כי בפעם הראשונה אי פעם הם יכלו לעשות זאת. בלי משרד או בית ספר שיש להגיע אליהם באופן קבוע, אנשים רבים החלו לחשוב איפה הם באמת רוצים להיות ובמה או מי הם רוצים להיות מוקפים.
יש גם רבים מאיתנו שלא היו להם את המותרות (או הצורך) בשינוי פיזי של המרחב שלהם, אך אצלם השינויים שהתרחשו היו פנימיים, בלתי נראים ובלתי ניתנים למדידה, מה שמביא אותנו לשאלה האחרונה...
3. איך השתנינו בשנה האחרונה?
קחו את הזמן שלכם לענות על זה ואל תרגישו לחץ לתת תשובה עדיין.
הסתובבנו עם השאלה הזו במשך ימים, כתבנו ושכתבנו את מחשבותינו עשרות פעמים והנה מה שיצא לנו סוף סוף: בשנה האחרונה איבדנו, או יותר נכון, אנו נמצאים בתהליך של איבוד המחשבה שאנו לא מספיק 'אנחנו'.
בניסיון להשיל אמונות וזהויות שגדלנו איתן, נאלצנו לנהל שיחות קשות מאד עם עצמנו ועם אהובינו. זה מוזר עד כמה אנחנו נאחזים במה שאנחנו יודעים, גם כשהוא כבר לא משרת אותנו. דרך העומס הזה אנו סוף סוף לומדים לסמוך על עצמנו ועל הבורא שיש לנו את כל מה שנדרש כדי להגיע לאן שאנו אמורים להגיע.
שנת 2020 הייתה שנה שאיש לא יכול היה לחזות או לרצות. ובכל זאת, למרות האתגרים הרבים שהשפיעו עלינו באופן אישי וקולקטיבי, אנו כותבים זאת עם תקווה בלב כי אנו באמת מאמינים שזמנים קשים ביותר, הזמנים ששוברים אותנו, נותנים לנו את האפשרות לפרוץ ולבנות משהו חזק יותר.