מבחן הצ'ולנט // הרב אבי אברהם לפרשה

בבוקר אותו יום שישי מדובר קמה בזריזות האישה הטרייה -שלא ממש ידעה לבשל- והכניסה לסיר החדש שקיבלו לחתונה במתנה מכל הבא לידה ולידי המקרר, המקפיא והמזווה. מפה ומשם היא דחפה הכל באי סדר לסיר והלכה להתפלל בכוונה שהצ'ולנט יצא טוב...

בעלה היקר, שהשכים לאחר מכן, הגיע והציץ בסיר ומיד חשכו עיניו כאשר הבין שצ'ולנט כבר לא יצא מזה...

בזריזות רבה, בעוד אשתו הצדקת מתפללת לה בקרן זווית ולא שמה ליבה למה שקורה במטבח, הוציא הבעל את כל המרעין-בישין והשליך אותם אחר כבוד לפח, הרכיב צ'ולנט מחודש כמו שהוא יודע להכין היטב 'מהישיבה' והלך לו לדרכו להתפלל במניין שבבית הכנסת.

למחרת היום, בסעודת שבת, בגאווה לא סמויה למדי, כאשר הגישה האישה לשולחן את הצ'ולנט המהביל והמריח, היא לא התאפקה ואמרה מלאת חשיבות עצמית לבעלה: "אתה רואה איך עוזרות התפילות שלי?..."

"אהה...", מלמל בעלה בתגובה מתחת לשפמו המגולח למישעי (ולמישהי), "התפילות שלך... המעשים טובים- שלי."

דיבורים לחוד ומעשים לחוד

פרשת השבוע פקודי חותמת את מלאכת המשכן שהתורה מגוללת לנו במהלך מספר פרשות ועוסקת בכניסה מהתיאוריה לעולם המעשה. עולם שבו פעולה לא נכונה עלולה לעלות גם בחיים ולשרוף באש כמעשה נדב ואביהו בני אהרן.

ניתן היה למצוא לאורכם ולרוחבם שני ביטויים שחוזרים על עצמם בוורסיות שונות: וידבר משה אל בני ישראל ככל אשר דיבר ה' וכן את המשפט ויעש משה ככל אשר דיבר ה'.

'תפילות לחוד ומעשים טובים לחוד'. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

במדרש מובא כי משה רבנו, בשקיפות מלאה, נתן דו"ח מפורט לכלל ישראל ובו ביאר בפניהם לאן הלך כל שקל שנתרם למלאכת המשכן. הכי פרקטי שאפשר וצריך מעשית כדי לייצר שקיפות.

בהשוואה לכך ניתן להשוות כי גם תורת ה'חינוך' אינה עוברת רק בדיבורים ואמירות, היא עוברת ומשפיעה באמצעות מעשים. דרך חוויה שעוברת מאחד לשני ומשפיעה רגשית. רק כזו חוויה יכולה לחנך ולעצב מבפנים.

לכל אדם יש סיפור חינוכי כזה שהשפיע עליו, לעיתים אפילו כמה וכמה.

יש סיפור שאתה נזכר בו כשעצוב, יש סיפור שאתה נזכר בו ברגעים משמחים או אולי מצחיקים, ואצלי- יש גם סיפור שאני נזכר בו בכל פעם שאני מקיא...

הימים היו ימי פורים המהבילים מאדי האלכוהול, ואני- בחור ישיבה די צעיר ולא ממש מנוסה באלכוהול, עושה את הטעויות של כל ה"מתחילים"; מערבב כמה סוגי אלכוהול ביחד (וגם פפסי מקס עם ערק, אבל עזבו זה כבר סיפור אחר...), שותה על "בטן ריקה" מ'תענית אסתר' ומטעין את עצמי בכח למסיבת הפורים בישיבה, שנגמרה אחרי לא יותר מידי זמן בשבילי...

הסצנה הבאה בזיכרוני תופסת אותי כבר בחדר בפנימייה, חסר אונים, מסוחרר ומחוק לגמרי, וכמובן שזה נגמר ב'הקאה של החיים'... בשבילי להקיא היתה אחת החוויות הכי לא סימפטיות ומלווה בהרגשה רעה מאוד כללית, "סוף העולם" מבחינתי באותם ימים.

לתוך הפריים הלא-ממש-נקי הזה, נכנס "נחמיה", חבר החדר הסמוך.

נחמיה היה בחור יר"ש, מסודר ושיטתי בחייו ובערכיו. הוא שם כי 'פורים או לא'- הגיעה ה'שעה שלו לישון' מבחינתו.

ככל הנראה נחמיה שמע את הרעש וזיהה מצוקה ובא לבדוק על מה ולמה הרעש.

זה השלב שאני לא ממש זוכר הרבה, וכמו שאני מכיר אותו, אני מאמין שהוא גם בנה על זה. לפתע אני מוצא את נחמיה עם מגב ודלי שמצא איפשהו, מנקה בנונשלנטיות את שיירי ההקאה, אותן ספק אם אני הייתי מנקה אי פעם אחרי עצמי.

זה היה השלב שכמובן מלבד עצם ההרגשה הכללית הגרועה הצטרפה לה גם תחושת אי נעימות גדולה ואני הצלחתי להתנצל ולנסות לשדל אותו לעזוב את הג'יפה, אך הוא, בחיוך רגוע ושליו, שלף מהשרוול משפט מדהים שהותיר עלי ללא מילים, רק עם חותם עצום בנפש: "שטויות, אתה היית עושה אותו הדבר!"...

אם יש משהו שהייתי די בטוח בו באותו הרגע, זה שאני ממש, אבל ממש לא הייתי עושה אותו דבר!... אבל עדיין, המשפט השרה תחושת רוגע ומשהו מדבק בשלווה הסטואית של נחמיה ננסך גם בי.

אני לא יודע אם זה החינוך מבית (נחמיה היה אחד מבניו של המשגיח האהוב בישיבה) או אישיות מיוחדת בפני עצמה. ולמרות שלא אוכל להגיד ש"גיליתי" את נחמיה ואישיותו רק בפעם ההיא או שהידקנו את קשרינו דווקא כתוצאה מהסיפור המכונן, ללא ספק התגלה לי פן עמוק ומיוחד באישיותו באותו אירוע- אינטליגנציה רגשית טהורה.

לא רק היוזמה לעשות במקום אחרים, ולא רק לעשות במקום שאף אחד לא רואה, כאשר אין עליך חובת ההוכחה ואין בכך שום נסיון להרשים את הזולת, כשרוב הסיכויים מבחינתו שגם אני לא אזכור מה היה שם (אכלת אותה!), אלא גם לתת לשני את התחושה הכי טובה בעולם.

לא רק לתת תחושה טובה, אלא גם לשדר לזולתך כי הוא עצמו היה עושה את אותו הדבר במקומך. מדהים.

חלקו הראשון של הסיפור מסתיים אפוא במוסר השכל בסיסי לפיו אנו לא באמת מכירים את החבר ולעיתים מגלים אותו ואת עומקו הרגשי דווקא בסיטואציות צדדיות והזויות. (וגם מוסר השכל נוסף... אל תערבבו ערק עם פפסי מקס על קיבה ריקה!..)

אבל המעניין הוא, ואת זה אני באמת לא מספר (הפעם) לשבחי, שזה באמת השפיע. נחמיה הצליח לחנך אותי בחוויה הזו.

באחת השנים שבאו אחר כך, זימנה לי ההשגחה העליונה במפתיע סיפור דומה עד מאוד, רק מהצד השני של המתרס.

אותה פנימייה, אותה רצפה, כמעט אותו קיא, ובחור צעיר ואלמוני שבאמת שאינני זוכר אפילו מי הוא היה.

וכמו תמיד, ריח או צליל של הקאה הזכיר לי את הסיפור מהעבר, דמותו של נחמיה עלתה מול עיניי ואיכשהו, אני, עם כל הגועל שבדבר, מצאתי את עצמי לוקח בחינניות מגב ודלי, מנקה אחרי מישהו אחר שמתנצל אנושות באי נעימות עד עמקי קיבתו או מה שנשאר ממנה, ועונה לו, בתגובה אוטומטית וב'נחמית מדוברת': "שטויות, אתה היית עושה אותו דבר".

האדם נברא בצלם- כדי ליצור

חינוך והשפעה נקלטים לא רק ב'מילים' והוראות, אלא בעיקר בחוויה של מעשים שמעצבים אישיות והתנהגות.

חבר טוב שמלמד בישיבה נוער נושר סיפר לי לא מזמן על תלמיד שהגיע ובפיו שאלה: "מה זה בצלם אלוקים שנברא בו האדם"?

החבר, שידע שיש לו כנראה רק הזדמנות אחת טובה התפלל לס"ד, מדד במילותיו ובחר בפירוש של רבי יהודה פתיה שמסביר כי הדמיון לאלוקים נמצא במערכת המושגים הזהה שלנו אליו.

כדי שנוכל להבין ולהרגיש מעשית 'מה זה אלוקים', הוא הסביר, הקב"ה נתן לנו "סט טעימות" של רגשות ותכונות מקבילות, במינון קטן יותר, כדי שנוכל לדעת, להבין, להרגיש ולהתחבר למידות שבהן הקב"ה בחר להנהיג את העולם ולהתגלות לנו באמצעותן.

אם אנו יודעים מה זה 'כעס' למשל נוכל להבין גם מה זה כביכול מידה של 'חרון אף' של הקב"ה ולקבל בה שייכות והבנה שלא היינו יודעים ללא תכונה כזו אצלנו.

אם הקב"ה יכול 'לברוא', אז האדם אמנם לא יכול ממש לברוא אך הוא יכול 'ליצור'. מה שאצל הקב"ה הוא בריאה אצל האדם זה "יצירה".

היצירה הגדולה ביותר של האדם היא 'נצחיות' ובכך הוא דומה יותר מכל לבורא.

אין הכוונה לאלמותיות כמו אצל הבורא, אלא לנצחיות שבאה לידי ביטוי מכח ה'יצירה' שבאדם שהיא 'בריאה' בזעיר אנפין.

היא מתבטאת בהולדת תולדות שיש בהם פוטנציאל המשכיות נצחי להמשיך את דרכו או תולדות אחרות בדמות 'מעשים טובים' והשפעותיהם, שמלווים את האדם לאורך דורות ועולמות.

הנביא ישעיהו התבטא גם לסריסים, שלא יכלו להביא ילדים לעולם, כבעלי פוטנציאל להשפעה נצחית- "ונתתי להם להם בביתי ובבית חומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת".

ההמשכיות של הדורות שאחרי או של המעשים טובים או של שילובם, היא היצירה הנצחית של האדם שמביאה לידי ביטוי את הדמיון שלו להקב"ה- בצלמו ובדמותו.

אנו מתפללים ומקווים להיות ראויים ולהמשיך לדבוק במעשים הטובים וגם להעביר ולהנחיל אותם אי"ה לדורות הלאה, ובכך מממשים גם את נצחיותם ועילוי נשמתם של השורשים האהובים שלנו, מאחר שרוב המעשים הטובים שלנו הם בזכות התפילות והמעשים הטובים שלהם.

זו הדרך שלנו לבנות 'משכן' ולהנציח את השפעת המעשים ונצחיות שרשרת הדורות.

במעשים, ולא רק במילים.

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com