גדלתי בעיר מוסקבה, בן לרב הראשי, אבל הייתי הילד היחידי בכיתתי שבא מבית דתי. מיום עומדי על דעתי הורי דאגו לחינוך התורני של אחי הגדול ושלי, והיה ברור שנצטרך לעזוב את הבית בגיל צעיר ולגלות למקום תורה. זכיתי ומגיל 7, התחלתי לבוא כל שנה לחודש חודשיים לביתם של הגר"י בן שלום זצ”ל , מראשי ישיבת פוניבז' לצעירים והרבנית אהובה, מחנכת דגולה בסמינר וולף בבני ברק שתיבדל לחיים ארוכים.
הייתי ילד מרוסיה, שנחת הישר לתוך בית של גדול בתורה, וחודש לפני בר המצווה עברתי לגור בביתם לצמיתות. לאחר שלוש שנים זכיתי להיכנס ללמוד אצלו בשיעור ג', ומיום עוזבי את ביתם בגיל 17 ללמוד בישיבת חברון, אני עדיין כבול באותות הכרת הטוב על החסד אשר גמלו איתי.
אז הנה רשמים של ילד ונער שזכה לעקוב מקרוב ממש את אחד מדמויות ההוד של עולם התורה.
• • •
הכיפה הנוספת
בשבת פרשת תצווה, דיברתי בקהילתי פארק איסט במנהטן, על הציווי להכניס את אהרון ובניו לכהן על ידי בגדי הכהונה שצריכים שייעשו לכבוד ולתפארת.
בגדים, אשר בדרך כלל מבטאים חיצוניות, ומעמד חברתי כזה או אחר - הם הם יהיו האופן בו יתקדשו כהני ה’.
“לכבוד ולתפארת” לכבוד מי?
לפי הספורנו הבגדים היו “לכבוד הא-ל יתברך” אך לפי הרמב”ן הם היו לכבד בהם את הכהנים “שיהיה נכבד ומפואר במלבושים…כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם”.
על החשיבות של בגדים המיועדים לעבודת השם כמו הציצית והתפילין זכיתי ללמוד מהרב בן שלום. כשזכיתי להיכנס אל הקודש פנימה, בגיל שבע בפעם הראשונה בתור בן בית ברחוב צאנז 9 או מלצר 8, זה היה התענוג להתעורר בבוקר לשמע ברכות השחר שהיה שר, כן ממש מנגן אל תוך החלון בסלון שפנה לגינה האחורית. חברי לספסל הלימודים סיפר לי שאימו זוכרת את אותם ברכות השחר 30 שנה קודם. המתיקות של קולו עדיין מהדהדת בראשי.
כשגדלתי, הרבנית הציעה לי להכין את הטלית והתפילין בשביל הרב. כשהוצאתי את תכולת השקית, היה שם עוד דבר מעניין - כיפה נוספת. לא הבנתי למה ראש ישבת פוניבז' זקוק לכיפה בתוך הטלית - ברוסיה הבעלי בתים שלא לבשו כיפה מחוץ לבית הכנסת היו שומרים כיפה עם הטלית - אבל הרב?
מסקרנותי עקבתי אחר הרב - וגיליתי שלפני העטיפה בטלית הרב החליף את הכיפה. פעם אחת הרב היה צריך להתפנות לאחר ברכות השחר - והנה הרב מחליף שוב את הכיפה,
כששאלתי את הרב הוא הסביר לי בסבלנות שיש לו כיפה מיוחדת שהוא משתמש בה רק לתפילה לבורא העולם. ובכיפה הזו הוא לא רוצה להיכנס לשירותים.
עברו שנים עד שלמדתי שזו לא הלכה, חיוב או מנהג מקובל. זה היה רגישות רוחנית שרק ענק רוח יכול להבחין בה. רק הכהן הגדול שהכרתי בימי חיי יכול להפוך פיסת בד של כיפה לציץ שהוא קודש לה’. רק אדם שבאמת פוגש בבוראו יום יום יכול להרגיש כך.
כשסיפרתי זאת לקהילתי, אמרתי להם שאני זכיתי לראות כהן גדול בעבודתו. שאני זכיתי לראות בגד כהונה עם כל המשמעות רוחנית בדורינו אנו.
• • •
אציל, מלך, מלאך
הרב בעיני הייתה דמות של מלך, אציל אמיתי ואפילו מלאך. כל גינוניו היו גינוני מלכות. כל תנועה בידיו בתפילה הייתה עדינה ואצילית. הליכתו ברחוב, תמיד בקומה זקופה, תמיד שרוע במחשבות הייתה מהפנטת. נראה היה שהוא אינו מהלך בשבילי דבני ברק - הוא תמיד הילך בשבילי דשמיא. כשדיבר כל מילה הייתה מחושבת כמו יהלום יקר. ראיתי במו עיניי איך התורה יכולה להפוך בן אנוש, בשר ודם למלאך צבאות.
כשלמדנו בישיבה את פרק הזהב בבבא מציעא, את הסוגיא של תגרי לוד שענינה לבחון באיזה מקרים המקח בטל בגלל מחיר מופקע שלקח ה”תגר” ומתי הקונה מוחל על התשלום הגבוה. הרב עצר באמצע השיחה על הסוגיא ואמר “דובי ובנימין, מה אתם חושבים הגדלות של התנאים והאמוראים שהם כמלאכים? היינו חושבים שאלו דברים הכי שמיימיים בעולם - אבל האמת היא, שהגדלות של התנאים שהם יכלו לרדת לסוף דעתו של תגרים בלוד שלא בדיוק היו קדושי עליון - כי הם הרי ניסו לקחת מחירים לא צודקים במסחרם - וחכמינו עמדו בדיוק מתי הם מוכנים למחול, מתי ידרשו את ההבדל ומתי המקח בטל לגמרי! זה הפך אותם למלאכי עליון!”
האמת שזה היה הרב, ראשו הגיעה השמימה בגלל שהיה סולם מוצב ארצה.
• • •
מהות ופנימיות
בהזדמנות אחת שהרב נפתח וסיפר על ילדותו(זה קרה לעתים נדירות - בדרך כלל בסעודות שבת) , הרב בן שלום נולד למשפחת מייסדי רמת השרון, הרב צבי יהודה אדלשטיין קירבו והוא גדל ביחד עם בניו לימים מרנן הגראי"ל והגרי"ג, מגיל צעיר נפשו חשקה בתורה ובמהירות עבר מישיבת מקור חיים, סלבודקה ופוניבז' איפה שנהיה לתלמיד מובהק של הגר״ש רוזובסקי, הרב מפוניבז' מינהו לכהן כר"מ בישיבה והחזון אי"ש שכיבדו ביותר עודד את שידוכו עם נכדת ה״ברכת שמואל״ הרבנית אהובה שתחי'.
לאחר שלמוד בישיבה ואחר תקופה חזר לרמת השרון ודיבר עם חבריו לשעבר שלא הבינו איזה טעם הוא מוצא להיות “אדוק” ולבזבז את זמנו בישיבה. הרב ענה: בשבילכם אתם צריכים גורם חיצוני בשביל שיהיה לכם כיף להרגיש טוב. כשאתם בלי חברה - אין לכם כיף - לעומת זאת אני יכול לשבת לבד עם גמרא ולהרגיש עולם ומלואו, יש לי שמחה פנימית - כי התורה משנה את מהות האדם. אני יכול לבנות עולם פנימי.”
ואז הרב הסתכל עלינו ואמר: התורה משנה את כל המהות של הבן אדם! כשאתם לומדים תורה, זה לא סתם, זה משנה אתכם מבפנים, זה משנה לכם את כל המהות!
אני מכיר אנשים שרודפים אחר הכבוד, אני אפילו מכיר כמה בודדים שבורחים מהכבוד, אבל הרב הוא היחיד שהרגשתי שממש לא גרס את הכבוד. לא בורח ממנו, פשוט לא אכפת לו. לא היה לא שום צורך בהכרה חיצוניים - היה לו עולם פנימי מלא משל עצמו שמילא את כל ישותו והוויתו. גדלות האדם אמיתית.
בסופו של יום כבוד זהו צורך מאוד אנושי להרגיש הערכה, להרגיש נצרך ושייך אך הצורך גם מורה שהאדם חסר לו הערכה מעצמו, חסר ביטחון עצמי בצדקת דרכו או חשיבות תרומתו לעולם. אצל הרב כל לא היה צורך כזה כי הוא היה שלם וגדוש מעצמו. הוא באמת לא עשה דברים למען האחר אלא למען האמת שהאמין בה בכל נימי נפשו.
• • •
דרכו בחינוך
כשהרב היה צריך להוכיח אותי על מעשה קונדס או שטות שעשיתי, הוא מעולם לא הוכיח אותי בכעס. תמיד הרגשתי עד כמה הוא אוהב אותי. יותר מזה, למתבונן מהצד היה נראה שהשיחה גורמת לו ליותר אי נעימות מאשר לי. היה ברור שזה רק מוצא אחרון. הוא לא הישיר אלי מבט כדי לא לביישני, והיה אומר: “בנימין, זה פשוט לא מתאים לך! הדרך שלו להוכיח אותי היה על ידי להרים אותי - איך בחור חשוב כמוני יכול לעשות ככה? בגלל שהוא כל כך מחזיק ממני לכן זה לא מתאים “אתה לא סתם בחור מהרחוב - אתה בן תורה!”
המילים שלו הולכות איתי כל חיי. כשעמדתי בפני החלטות בחיי, בין במוסקבה בין בניו יורק בצמתים קריטיים בחיי אני רואה את דמות דיוקנו. שומע את קולו מהדהד ואומר שוב: “בנימין, זה פשוט לא מתאים לך!”
מעולם לא ראיתיו כועס לא עלי ולא על אחרים. היה רק דבר אחד בעולם שהצליח להוציא אותו משלוותו - רק כשהרגיש שלא כיבדנו את הרבנית. הוא מהיחידים שקיימו את דברי הרמב”ם “ומכבדה יותר מגופו”. הוא הושיב אותי ואמר “בבית הזה הרבנית היא מלכה! אני לא אקבל שום חוצפה כלפיה! המסר הובן מיד.
• • •
התמודדות עם היצר
סבי שיחיה פעם קנה לנו ספר “קדושת העיניים”, ספר של רב חסידי עם ליקוט של דברי חז”ל על הנושא. הרב שמעולם לא התערב בעניין או דרכי חינוך פנים משפחתיים התנגד בתקיפות וביקש שלא נלמד בספר. לאחר מכן הוא הושיב אותנו ונתן לי את אחד השיעורים המאלפים של חיי.
הוא אמר: “בנימין, תראה, אני בטוח שהכוונה של סבך הייתה לטובה, אבל לדעתי הדרך הכי טובה להתמודד עם היצר בדור הזה זה על ידי עשיית טוב ועל ידי זה תסור מרע. אם תשקיע את כל כלך בלימוד התורה - ויהיה לך טעם בלימוד - זו תהיה השמירה הכי טובה. את תמלא את היום שלך בתפילה, תורה, ומצוות - לא יהיה לך זמן לשטויות. “
הוא היה מצטט את רבו ר’ שמואל רוזובסקי שאמר “תאווה זה דבר מצוין - פשוט צריך להכניס את התאווה לתוך הגמרא!״
רוב האנשים שפגשתי בחיי מלמדים איך להילחם עם היצר - דרכו של הרב הייתה פשוט לעוף מעליו.
• • •
געגועים
מאז היותי ילד, ידעתי שהרב הוא “גדול”. כשהרב עובדיה יוסף נפטר - שאלו את שמעון פרס שהיה אז נשיא המדינה בשידור חי, שיסביר לחצי המדינה שלא מבינה מה היה כל כך מיוחד בו - והוא ענה - כשנמצאים במחיצת אדם גדול יודעים את זה, אתה פשוט חש זאת. כך הרגשתי במחיצת הרב. הרבנית הייתה מספרת בהיותי ילד על התמונה של ר’ ברוך בער שאנשים היו מפחדים להסתכל על עיניו הקדושות.
אני מתגעגע לאהבה שהוא הרעיף עלי. אני מתגעגע לשמוע אותו אומר אשר יצר באמצע הלילה עם כוונה של תפילת נעילה של אדם רגיל. אני מתגעגע לנשיקה שהיה נותן לי כשבירך אותי בליל שבת. אני מתגעגע לשמוע אותו אומר בבוקר את המילים “וּמֵחָכְמָתְךָ אֵל עֶלְיוֹן תַּאֲצִיל עָלַי, וּמִבִּינָתְךָ תְּבִינֵנִי” בהנחת התפילין. מתגעגע לשבת מאחוריו בפינה השמאלית הקדמית של בית הכנסת צעירים ולראות אותו פשוט מדבר עם הקדוש ברוך הוא. מי שלא ראה, לעולם לא יבין. אני מתגעגע לימים שבהם הייתי חוזר באיחור מהישיבה בלילה, והרב פשוט לא היה שם לב לכניסתי בגלל שקיעותו בלימוד.
אני מתגעגע מהישיבה לצידו בשורה הראשונה של הטנדר כשהיינו נוסעים לירוחם, ירושלים או לחיפה. איך הוא היה גומע באהבה את נופי ארץ ישראל ואומר “מה רבו מעשיך ה’”.
כל חיי ארגיש את חום ידו כשהחזיק לי את היד כשהלך איתי ברחוב בהיותי ילד קטן.
כל חיי אזכור איך שהיה מעיר אותי כל בוקר “בנימין, קום לעבודת הבורא”.
אני ואחי דוב שרים בביתנו שלנו את ה”מה ידידות” שהיה שר, ומתגעגעים.
שיניתי ממנהג אבותיי, ובביתי אני לא טובל את החלה במלח בליל שבת כמנהג הרב. כי הסיבה למלח היא הדימוי של שולחן השבת למזבח, והאכילה לקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח ובמזבח לא הקריבו קרבנות בליל.
איך הופכים שלחן למזבח למדתי מהרב והרבנית. עכשיו, גם בלילה, בהעדר הקרבן, בהעדר הרב, אני זוכר את מה שלמדתי ביום , בנעורי.
כשאני מביט בבני בכורי, הקרוי ישראל על שמו, תפילתי שאוכל ללמד אותו לבנות מזבח ולהקריב קרבן. תפילתי שאוכל ולו במעט לתת לו את מה שקיבלתי אני.
• • • • •
הרבנית אהובה היקרה,
קודם כל תודה שוב מקרב לב שהכנסת אותי לקודש הקדשים הבלטות של ביתך ספוגות בתורה. לעולם לא אוכל להחזיר לך כגמולך הטוב. תודה על המתנה הגדולה הזו. שתבורכי בבריאות איתנה ונחת מכל צאצאייך ואריכות ימים עד ביאת גואל צדק.