כניסתו לתפקיד של הנשיא ביידן, וחתירתו לחידוש הסכם הגרעין מחזירים את איראן למקום שבו היא אוהבת להיות, מחוזרת על ידי המערב שמציע לה גזרים הולכים וגדלים, ומקל שהולך ומתכווץ.
ברוח זו ניתן להבין את הלחץ הישראלי הגובר שר החוץ אשכנזי אמר בשבוע שעבר כי "איראן מרסקת את שאריות הפיקוח של סבא"א וממשיכה לאתגר את היציבות האזורית ולאיים עליה "אשכנזי הוסיף ״המדיניות האיראנית היא הצהרת כוונות באשר לרצונה להמשיך ולפתח יכולות גרעיניות בהסתר. ישראל רואה במהלך זה צעד מאיים שאסור שיעבור ללא תגובה. לעולם לא נאפשר לאיראן לשלוט ביכולות להשגת נשק גרעיני.״
תוצאות מדיניותו של ביידן בהמשך למדיניות -קודמו בגישה- אובמה מובילה לתוצאה של רווח-רווח עבור איראן. בין אם תבחר בסופו של דבר לחתום על הסכם חדש כצפוי, ובין אם תבחר להמשיך ולהיות מדינה סף-גרעינית, או גרעינית ממש, היא צפויה להתחזק משמעותית.
מאז השימוש היחידי בהיסטוריה בתום מלחמת העולם השנייה, פצצת גרעין איננה משמשת ככלי נשק התקפי, אלא ככלי הרתעתי. בעזרתו גם מדינה שאיננה מעצמה יכולה להרשות לעצמה לנקוט מהלכים תוקפניים מבלי להסתכן בפלישה או מתקפה משמעותית של המעצמות או הקהילה הבין לאומית.
צפון קוריאה היא דוגמא טובה למדינה שהנשק הגרעיני שברשותה מאפשר לה להגן על המשטר הדיקטטורי שלה מפני תקיפות ופלישות צבאיות.
ובחזרה לישראל
הסיבה ללחץ הישראלי מפני הגרעין האיראני, קשורה פחות לחשש מפני השמדה, ויותר לכוח שהחזקה בנשק כזה מעניקה למדינה האוחזת בו. כמו גם החשש מפני מרוץ חימוש גרעיני אזורי, והתפלגות מחודשת של האזור לגושים בני חסות של מדינות גרעיניות.
כלומר מצב שבו איראן גרעינית או סף גרעינית איננו מאיים באופן ישיר או מיידי על ישראל, כיוון שבין שני מדיניות גרעיניות קיימת הרתעה הדדית חזקה במיוחד. באופן אבסורדי, לעיתים עוצמתו של הנשק הגרעיני עלולה להביא למניעה או צמצום של עימותים בין מעצמות ומדינות, בידיעה שכל עימות שיסלים ללחימה בלתי קונבנציונאלית יהיה סופם של שני הצדדים הלוחמים.
ניתן גם לפקפק במידת רצונם של האיראנים לאחוז בידם בנשק גרעיני, כדאי לציין כי מבחינה רשמית חל איסור "הלכתי" שיעי על החזקת נשק גרעיני, עוד מימיו של מכונן משטר האייתולות חומייני.
יתכן כי העיסוק האיראני בנושא הגרעין הצבאי קשור לרצונם להיות מדינה בעלת יכולת וידע בהרכבת פצצות גרעיניות גם אם הם לא מחזיקים בהן בפועל.
בראיה האיראנית החזקה או איום בהשגת נשק גרעיני, כרוכה בראש ובראשונה ברצונם להגן על המשטר האסלאמי במדינה מפני ניסיונות להפילו מבפנים (דעא''ש וכדומה) ומבחוץ. וכמובן נשק גרעיני יעניק להם מעמד אזורי איתן.
בתוך מכלול השיקולים האמור איראן מתמרנת את דרכה בזהירות, בתחכום, ובסבלנות אין קץ, אל השאיפה להיות המעצמה האזורית המובילה. מהלכיו של ביידן מקדמים אותה אל היעד הזה בבטחה. מהלכיה האחרונים של איראן, כגון הגברת העשרת האורניום, או הפסקת שיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, נועדו לשפר את עמדת המיקוח שלה, לקראת המשא ומתן על חידוש הסכם הגרעין.
הנשיא-לשעבר טראמפ שנקט בגישת "לחץ מקסימלי" ניסה לדחוק את המשטר האיראני לוויתור כמעט מוחלט על תכנית הגרעין, ובינתיים הקשה על כלכלתה וגרם לנסיגה במעמדה האזורי תוך בניית קואליציה מזרח תיכונית ישראלית-סונית מולה.
ביידן המאמץ את הגישה הדיפלומטית אמנם -ככל הנראה- לא יאפשר לאיראן לפתח ביודעין נשק גרעיני, אך ישיב אותה למעמדה כשחקן אזורי, כוחני תובעני ומשמעותי. מכאן ניתן להבין את הלחץ של ישראל ושותפותיה לברית המזרח תיכונית, אל מול האדישות היחסית שמפגינות המעצמות האירופאיות, לו היה להן חשש אמיתי מהתקדמות רצינית של איראן לעבר נשק גרעיני, הן היו נוקטות בגישה אגרסיבית הרבה יותר. נשק גרעיני בידי איראן מאיים גם עליהן, התעצמות אזורית של איראן מלחיצה אותן הרבה פחות.
כאן טמון החשש הגדול של ישראל, כי איראן מתפשטת ומתעצמת זו סכנה לביטחון ישראל, בין אם היא חמושה בגרעין ובין או לאו. ותקיפתה את האנייה הישראלית במימי מפרץ עומאן בשבוע שעבר, מצדיקה את החשש הישראלי בזמן אמת.