אנשים בטבעם מבקשים להיות עשירים. ניתן להתייחס לכך בכמה אופנים. יש הרואים בעושר מקור לכל הרעות. לדידם העושר הוא נסיון קשה שהקב"ה מנסה בו את בני האדם. הרצון להתפרנס ברווחה גדולה נכנס ממילא לקטגוריית התאוות האסורות שצריך להתגבר עליהם.
ניתן למצוא גם מי שקידשו את העוני. בסופו של דבר זו הייתה צורת החיים המקובלת אצל רוב היהודים בשנות הגלות. רמת חיים גבוהה מתקשרת אצלם באופן ישיר עם רדיפת גשמיות וחיים חיצוניים וריקים מתוכן.
כיהודים אנו צריכים לשוב למקורות ולעיין בדברי התורה וחז"ל. אלא שרעה חולה מצויה היא לצטט מדרש חז"ל אחד או פתגם מסוים שנמצא בראשונים וממנו לתקוע יתד ופינה לכל הסוגיה כולה. בדרך כלל המטרה מסומנת מראש. החיפוש במקורות הוא דרשני ונועד מעיקרא לשמש כאילוסטרציה לרעיון. כשזו הדרך, תמיד תימצא מימרא אחת שתתמוך בתזה המבוקשת. אם אדם מבקש להרוג מישהו, גם לזה הוא יכול למצוא תימוכין (עם הארץ מותר לנוחרו ביוה"כ). לא משום שאין לתורה אמירה ברורה ומגובשת אלא משום שהחיים מורכבים והתורה מתייחסת במקומות שונים לפנים שונות של כל סוגיה. לכן, הדבר הנכון הוא להרחיב את המבט אל היחס הכללי של התורה לסוגיה המתבררת, ובמקרה שלנו – סוגיית העושר.
ברכת העושר
כולם מוכרחים להודות שהעושר נתפס בתנ"ך כברכה גדולה. האבות התברכו בעושר. תיאור חייהם המפוארים אינו מתמצה בסיפור יראת השמים שלהם או מסירותם לד' אלא כולל תמיד את ריבוי הצאן והבקר, העבדים והשפחות. אירועים מרכזיים כמו יציאת מצרים לא מתעלמים בכלל מהעושר שבא לישראל במסגרתם: ההבטחה לאברהם היא 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' והתורה מקדישה יחס נרחב לשאילת הכלים ממצרים ולביזת הים שהעשירה אותם. גם ייעודי התורה עוסקים שוב ושוב בעושר. הבטחות התורה בברית סיני ובברית ערבות מואב אינן מצטמצמות לכך שה' יפתח את ליבנו בתורתו אלא עוסקות ביבול, בשפע גשמי, בבהמות וכו'. ניתן לקבוע באופן ברור שהתורה אינה רואה את הפרנסה ככלי תפל ורע הכרחי כדי לשרוד ולעבוד את ד'. "ועבדתם את ד' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך". העושר הוא השכר. לא אמצעי. "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד".
חז"ל ממשיכים את הקו הזה ומספרים כיצד התעשר משה מפסולת הלוחות ורבי עקיבא מג' דברים. רבי יהודה הנשיא השתבח שזכה לשני שולחנות – תורה וגדולה. צדיק עשיר לא נתפס כסתירה. התיאור של דמות מופת לא כללה בהכרח חיי דחק ועוני.
תיכף נתייחס למימרות חז"ל ששיבחו את העוני, אבל קודם לכן חשוב לקבל את ההתרשמות הכללית והיא מעלה שחז"ל רואים בעושר ברכה ובעניות – קללה. דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם (כפירוש המקובל שמדובר בהרחבת דעת חיובית), ואילו דקדוקי עניות הם משלושה דברים המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו.
בהכרח עלינו להבין כך מהעובדה ש"אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" ושעל הכהן הגדול להיות גדול מאחיו בין השאר גם בעושר ואם אין לו יש לגדלו משל אחיו. אף בתפילותינו נוסחו בקשות רבות לעושר. בברכת המזון: 'בכל מכל כל', וביה"ר הנאמר בפתיחת הארון בימים נוראים: "ועושר וכבוד ואורך ימים להגות בתורתך". לא "קיום הגוף" בלבד, לא בקשות "להסתדר" כדי שלא יהיו טרדות. מדובר על עושר. על רווחה גדולה.
אמנם, זאת עלינו לדעת שרוב ימי תולדות עם ישראל חיו היהודים חיי עוני ודוחק בארצות הגולה. ממילא ביקשו חכמים להדגיש גם את צדדי המעלה והשבח שיש בעוני. אמנם אמרו: "חזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות... היינו דאמרי אינשי יאה עניותא ליהודאי" (חגיגה ט, ב). אולם אין הכוונה שהעוני הוא מבורך. וכי יש אדם שמאחל לבנו להיות עני? מימרא זו מובאית כפירוש לפסוק: "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני" וכוונת חז"ל לומר שכאשר הקב"ה מבקש לצרף את ישראל ולהטיל עליהם עונש שילבן עוונותיהם נבחרת העניות כאפשרות שמתאימה לישראל.
יש שהתייחסו לחיוב ללמוד תורה למרות העוני. "הלל מחייב את העניים". אולם אין הכוונה שעל האדם לדאוג להיות עני שהרי באותה מידה רבי אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים. אפילו מה שאמרו "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד), פירש רע"ב שאפילו במצב דחק שכזה – אל ימנע מלעסוק בתורה שסופו ללמוד אותה מעושר.
ניסיון העושר
תפיסת העושר כשבח וברכה נובעת בראש ובראשונה מתפיסת העולם כדבר חיובי. אם החיים הם ניסיון שיש לעבור אותו, רווחת החיים גם היא ניסיון. אולם אם החיים הם הברכה שניתנה לנו מאת ד' והם חלק מעולם השכר שהוא מעניק לאדם, גם רמת חיים גבוהה היא חלק מאותו שפע. בין שתי תפיסות אלו - התורה בוחרת בבירור באפשרות האחרונה.
אדם שזוכה לפרנסה מרווחת חי חיים מלאים יותר. העני נידון פעמים רבות לחיים של מרוץ עכברים מדכא ומשפיל. הוא לא יכול להביט מעבר לאופק. חיים של הישרדות. לא אחת מתדרדרים עניים לחיים של "תחמון" השלטונות כשהם מסגלים תודעה נפשית ילדותית של חוסר אחריות והפלת הדאגה לצרכיהם על כתפי כל הסובבים אותם.
רווחה כלכלית מציבה גם אתגרים גדולים שבהמשך דברינו ניגע בהם, אולם אי אפשר להתכחש לכך שבאופן בסיסי היא מעניקה אורך רוח לאדם. המהרי"ל מספר שכשהיה רבינו תם מתייגע בהלכה חמורה היה מניח לפניו תל של דינרי זהב ומשתעשע בהם כדי להרחיב את דעתו.
כל אדם שתלוי בפרנסתו באחרים בסופו של דבר תלוי בהם גם בדעותיו. אי אפשר לנתק את הדברים. עצמאות כלכלית היא ערובה לעצמאות מחשבתית. מי שאינו זקוק לחסדי אחרים משוחרר יותר לעשות את מה שהוא מאמין בו באמת ואינו צריך לעקם מעשיו בהתאם לשרירות ליבם של הכוחות החזקים בחברה.
העושר הוא גם ניסיון. ברור שכך. "וישמן ישורון ויבעט". "עשיר יענה עזות". אולם גם ילדים הם ניסיון. ניסיון קשה. לחנך, לגדל, לא להזיק. האם משום כך נאמר שילדים אינם ברכה? החיים הם שפע של ברכה והם גם ניסיון. הם המרחב שלתוכו ה' ברא אותנו כדי שנחיה ונשמח וכדי שנעבוד אותו ונצמח. והעושר ככל שפעי החיים מהווה גם הוא ברכה וניסיון בו זמנית. האדם צריך לזכור תמיד שהעושר בא לו מידו הרחבה והפתוחה של הקב"ה ולא לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. זהו ניסיון לא פשוט אך הוא לא צריך לגרום לנו להפוך את הקערה על פיה ולומר שהעושר הוא קללה.
לא תמיד העושר הוא בחירה של האדם. פעמים שנגזר על האדם חיי דחק. אבל במידה רבה פרנסה מכובדת היא פונקציה של לקיחת אחריות, יוזמה וחריצות.
איזהו עשיר
אמנם נכון שכל עשירות שבעולם לא תועיל לו לאדם אם לא יהיה שמח בחלקו. "איזהו עשיר השמח בחלקו" - ואין הכוונה ש'די לו בחלקו' ואינו חש מחסור אלא ששמח במה שיש לו. ללא תכונה זו יכול אדם לעלות את רמת חייו עוד ועוד ולהישאר עני באופן מהותי, ויכול אדם להתמסר לחיי תורה מתוך עוני ודוחק ולהיות 'עשיר' במלוא הוויתו.
אבל אי אפשר לצוות על אדם להיות שמח בחלקו. זו מידה מיוחדת שדורשת עבודת חיים כדי לרוכשה. ודאי שאי אפשר להטיל אדם לחיי עוני מתוך לחץ חברתי שמגנה את העבודה ולומר לו שישמח בחלקו וכך יפתור את מצוקתו. כמעט בלתי אפשרי שאדם ישמח בגורלו שנכפה עליו. כפייה נחשבת גם כשאדם מוצא עצמו בגיל מאוחר כשהוא חסר כישורים והשכלה להתפרנס כראוי.
אלא שכאן חובה עלינו להתייחס לאתגר גדול העומד בפנינו, שומרי התורה והמצוות, בבואנו להתפרנס. לא אחת, אנשים שיוצאים להתפרנס בעולם הגדול חווים ירידה ברמתם הדתית. לא לחינם עלייה ברמת החיים נקשרת אצל רבים באופן אוטומטי עם חיים של חיצוניות וריקנות. דבר זה כשלעצמו יכול להוות סיבה מכריעה לקידוש העוני.
אולם כאן חשוב לברר היטב באיזו מידה החיים במרחב החילוני שכרוכים ביציאה לעבודה הם שגורמים לירידה הרוחנית, או שמא משהו אחר. מניסיוני הרב עם חרדים עובדים אני יכול לומר שחיי המעשה אכן מהווים אתגר גדול אך הם לבדם לא היו מובילים לתוצאות עגומות אם לא שהייתה מצטרפת אליהם הדחייה הקשה מצד החברה החרדית.
לו היו החרדים העובדים מחובקים על ידי חבריהם לומדי התורה וילדיהם לא היו נדחים מקבלה לתלמודי התורה ומוסדות חינוך, המציאות הייתה שונה בתכלית. עובדה בולטת היא שהיהדות בחוץ לארץ מניחה את היציאה לעבודה כמובנת מאליה ואינה כורכת איתה רפיון רוחני.
המחויבות לתיקון המצב מוטלת על שני הצדדים. אבל אל להם לחרדים העובדים לחכות שהיחס אליהם יתוקן. לא חכם לתלות הצלחה רוחנית במעשיהם של אחרים. יהיה העוול גדול ככל שיהיה, בשום תחום בחיים אין טעם להצהיר: 'אני נחוש להיכשל כל עוד פלוני לא יתקן את דרכיו'. יכולים הם לקחת אחריות ולדאוג לרמתם הרוחנית בקביעת עתים לתורה ובגיבוש עצמאי של קהילות חרדים עובדים המתכנסות סביב הדגל של נאמנות לתורה ומצוות.
מתוך מגזין המקום