מוצ"ש יתרו, אני בדרכי חזרה לביתי מבית הכנסת, נתון עדיין תחת הרשמים של פרשת יתרו ועצתו הנבונה למשה, עצה שזכתה לפרשה מיוחדת בתורה. הולך וחושב על אותה תקופה שבה התארים לא היו הרה"צ או הרה"ג אלא כבוד השר. לימודי התואר היו לפי התנהגותו ורמתו המוסרית של האיש. אחד מכל עשרה אנשים היה עם 'תואר ראשון לשר עשרות', 60 אלף אנשים מתוך כל העם הסתובבו עם התואר הנחשק הזה. התארים הלכו והתקדמו - שרי חמישים, שרי מאות ועד הרמה הגבוהה ביותר לה זכו רק 600 איש, צדיקים מופלגים, שכל אחד היה ממונה על 1,000 איש והמטרה הייתה לתת מענה לכל ישראל, ובלשון התורה: להודיע את הדרך ואת המעשה הנכון והכשר לכל יהודי.
קחו לדוגמה את עמינדב, בחור צעיר בן 14 המתגורר בשיכונים של שבט בנימין במדבר סיני. תעשו זום אין ותביטו בנער הנחמד הזה שמסתובב לו בין חולות המדבר. יש לכם מושג כמה אנשים לוקחים אחריות על שלומו וטובתו? כמובן יש את הוריו היקרים, יש את הקהילה והשבט אליו הוא משתייך, הנשיא שלו וכל רבני הקהילה, וחוץ מזה הוא רשום בפנקסם האישי של עוד ארבעה צדיקים שהם מורי דרך לעמינדב. תסכימו שעם כזו מעטפת - מסובך מאוד לטעות בדרך.
עם ישראל נכנס לארץ ישראל. לא ברור באיזה שלב מפסיקה המערכת הזו לפעול. אבל גם לפני החורבן וגם אחריו, בתוך הגלות, ישנן מערכות חזקות של הדרכה ואחריות סביבתית על כל יהודי, המבוססות בעיקרן על הקשר החזק בין רב לתלמיד. כשכל יהודי עושה לו רב, כעצת החכמים בפרקי אבות, איש איש לפי מנהגו ועדתו.
למעלה מ-3,340 שנים חולפות מקבלת התורה עד ימינו. עם ישראל חוזר לארץ ישראל, איש תחת גפנו ותאנתו, עולם התורה שוקק ומתרבה כפי שלא היה מעולם. המוני ילדים, נערים ונערות יהודיים, צועדים על המסלול של חיי תורה ומצוות. לכאורה השפע הגשמי ומגוון האפשריות החינוכיות מאפשרות לכל ילד את כל מה שהוא צריך כדי לצעוד בבטחה במסלול הזה. אבל דבר אחד חסר והוא אולי החשוב ביותר - "מורי דרך".
נכון. זכינו ויש לנו גדולי ישראל שמאירים את הדרך לכלל ישראל, אבל לכמה אנשים ובעיקר לכמה נערים ונערות יש מדריכים אישיים, כאלו שהם ממש בקשר קרוב ואמיתי איתם, שהם יכולים למצוא אצלם אוזן קשבת לכל קושי ובעיה שיכולה להתעורר להם.
מאות אלפי תלמידים ותלמידות גודשים ברוך השם את מוסדות החינוך התורניים, אבל בואו ונודה על האמת, כמה מהם זוכים שיש מבוגר אחראי מעליהם? לא כדי להעניש או לתפוס אותם בקלקלתם, אלא כדי להרגיש אותם ולתת כתף וסיוע לכל מה שמתרחש איתם, לרע ולטוב. מעט מאוד.
יושב לו דני, בחור ישיבה צעיר, צאצא של עמינדב מיודענו. דני עבר בחייו משברים אישיים ומוסדות רבים, אבל דבר אחד הוא יכול לומר בבטחה, שמעולם לא היה ולו איש אחד שראה אותו טועה ומסתבך וניגש אליו לעזור לו למצוא את הדרך ולהיות לצידו.
נכון, לא כולם ידעו מה הוא עובר, כי דני פחד לשתף, הוא לא רצה לצער את ההורים ומאנשי החינוך הוא פחד שמא לא יעמוד בציפיות ויעיפו אותו... אז מה עושים? מעמידים פנים שהכל בסדר, או שזה עובד ומשתגעים מבפנים או שמתפוצצים ושוברים את הכלים בחוץ. איפה יתרו כשכל כך צריכים אותו...
לא באתי לדכא אתכם עם בעיות ללא פתרונות, בוודאי לא כשנכנס אדר וצריכים להרבות בשמחה... בשבוע האחרון נחשפתי ליוזמה מרתקת ומרעננת שמוביל הרה"ג ברוך צבי גרינבוים בשם "שגרירים" במסגרתה חרדים עמלים לפרנסתם מהווים שגרירים של הציבור כולו כלפי חוץ, וביוזמה נוספת שהועלתה אגב כך, כאשר הרעיון הוא שכל אחד ואחת יכולים להיות 'שרי אחדים', בכך שיאמצו להם בני נוער שצמאים למישהו שיראה אותם.
פעם דיברו הרבה על קירוב רחוקים, היום קירוב קרובים הופכת להיות מצוות השעה, לפחות כמו קירוב רחוקים ואלי אפילו יותר. ההצעה היא כמובן לכל יהודי, אבל מסתבר שישנה עדיפות מוכחת דווקא לאותם נשואים שהיו בעצמם בצעירותם במסלולים מורכבים יותר, משום שיש להם את היכולת לדבר ללב של הצעירים ולרכוש את אמונם באופן גבוה בהרבה מאשר לכל אחד אחר.
לא צריך כאן ארגון ולא צריך הכשרה מיוחדת, הדבר הזה הרבה יותר פשוט ממה שאתם חושבים. זה יכול להיות עזרה לבחור שכבר בחוץ וברוב המקרים זו דווקא עזרה לאלו שבפנים.
מי שיכול לאתר אותם, הם אותם בוגרים מנוסים שרואים את הבחור שלבוש ונראה כמו שמצופה ממנו, אבל העיניים שלו מספרות עד כמה הוא אבוד ומחפש את עצמו. הצורך הזה קיים גם אצל בנים וגם אצל בנות, כשברור ומובן מאליו שגברים יתנו את המענה הזה לבנים ונשים לבנות.
אפשר לכתוב כאן טיפים והדרכה למקרב המתחיל, אבל באמת אין כאן תורה מסובכת. כל מה שצריך זה להיכנס לדמות שמולך, להרגיש את עצמך שם בפנים ולחשוב איך אתה הרגשת כשהיית במצבו.
מה היית רוצה שיאמרו לך ובאיזה אופן חפצת שיעזרו לך, ומצד שני, איזה דיבורים או מעשים היו מרתיעים ומרחיקים אותך מאותו מבוגר שבא לעזור לך.
העיקרון הבסיסי הוא התדר שעליו אתם משדרים. אם ניגשים לנער אפילו עם גרם של התנשאות או שיפוטיות - עדיף שלא להתקרב. סוד הדברים הוא הענווה והדיבור בגובה העיניים.
היוזמה הזאת היא מדעית ומוכחת, ויש אין סוף דוגמאות למקרים של בוגרים שזיהו, לקחו אחריות והצילו חיים של צעירים רבים. זה יכול להיות באיתור עבודה, בסידור ישיבה מותאמת, בהזמנה לשבתות וסתם בקשר טוב וקרוב.
בסיפור הזה כולם מרוויחים: הצעיר שמקבל פתאום חבר קרוב שמציל לו את החיים וגם הנותן שמגלה איך דווקא הוא, שעדיין משהו בדימוי העצמי שלו יכול להיות נחות ביחס לבני התורה אברכי הכולל, והנה עכשיו מתברר שבגלל ניסיון החיים הייחודי שלו, דווקא הוא יכול יותר מכל אחד אחר להיות 'שר אחדים', שגריר של הציבור החרדי כולו ושל האבא שבשמים כדי להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
גיליון 'חלקי בעמלי' המלא
