מראות השבוע האחרון העמידו אותנו, נציגי הציבור, בפני סיטואציה מורכבת. מצד אחד, היינו צריכים לגנות לחלוטין את התנהלות המשטרתית האלימה וחסרת מעצורים כנגד הציבור החרדי, ומהצד האחר, נדרש מאיתנו להבהיר כי גינוי התנהלות המשטרה אינו נותן לגיטימציה להתנהגות פסולה של תקיפת רכבי משטרה או הפרת הנחיות הזהירות מפני המגפה. כציבור בני תורה איננו יכולים להשלים עם אלימות מכל סוג שהוא שנצפית במחוזותינו. לטעמי, ההתבוננות במסר המורכב הזה כוללת רובד ערכי שמשליך על הבנת המציאות.
כיהודים מאמינים אנו אמונים על דברי חז"ל המלמדים אותנו שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. יציבותו של שלטון היא תנאי בסיסי לסדר תקין, והגם שלפעמים מדובר בשלטון בעייתי, הוא עדיין נחוץ.
מנגד, כבר בתורה עצמה נאמר כי "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". התורה מלמדת אותנו שאנשים חסרי יראת שמים ונטולי מצפן ערכי ומוסרי המנחה אותם חשודים באופן מהותי שהם עלולים לעשות כל מעשה חסר גבולות עד כדי רצח.
הקונפליקט בין שני הצדדים הללו מתרחש מול עינינו. ללא ספק, מדינה שיש בה חוק וסדר צריכה להחזיק גוף אכיפה חזק ויעיל שימלא את משימותיו, אבל זה לא אומר שמותר לנו לוותר על הבסיס הערכי שעליו צריך להיות מושתת גוף זה.
מתוך ניסיון של התנהלות ציבורית של למעלה מעשרים שנה מול משטרת ישראל, אני נאלץ לקבוע כי מאז ומעולם ההתנהלות שלה הייתה מונעת פעמים רבות משיקולים תדמיתיים ותקשורתיים בלבד, ללא כל שיקול ענייני וערכי או של רצון למלא את המשימות שמוטלות עליהם.
אינני יכול לשכוח עשרות מקרים שבהם המשימה העיקרית הייתה אך ורק לשמור על התדמית של המשטרה. זכורני שבתקופה שבה הייתי ראש עיריית ביתר עילית, התקבלה פעם החלטה על הקמת חפ"ק מחשש לחטיפה של ילדה שלא הייתה ולא נבראה, כולל העלאת מסוק לאוויר והקמת צוותי חיפוש שמנו עשרות אנשים. כל זה נעשה רק בגלל רצון לייצר אווירה של עשייה משמעותית על רקע שיקולים של מלחמות פנימיות בין מפקדים במשטרה שהגיעו עד לחברי מרכז הליכוד.
אם תעקבו אחרי אירועים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, תגלו שהמשטרה מקפידה תמיד לנהל פנקסנות שווה בין כלל המגזרים בארץ. יום לאחר ביצוע מעצרים אלימים בקרב מפגיני בלפור, המשטרה תעשה כל שביכולתה כדי לבצע מעצרים דומים בקרב מפגינים חרדים. זהו תרגיל תקשורתי מצוין שתכליתו היא להשתיק קולות זעקה כנגד התנהלות המשטרה.
אלו הן פניה של משטרת ישראל: אכיפת חסר כשזה לא מעניין, ואכיפת יתר אם זה מסייע לתדמית התקשורתית של המפקדים והמשטרה. דגש חשוב על אירועים שכוללים כוחניות מצולמת של כוחות, וחוסר עניין מוחלט ביעילות האכיפה או בהורדת הפשיעה והתחלואה. אין ערכים, אין משימות ואין יעדים, יש רק תדמית תקשורתית. המשטרה יודעת להגן רק על התדמית שלה, הא ותו לא.
התורה מלמדת אותנו שכאשר ההתנהלות איננה עניינית והיא נטולת חוש ביקורת מוסרי, המצב עלול להתדרדר במהירות לאלימות מבחילה שיכולה להגיע ממש עד "והרגוני". כשמתבוננים בתמונות של שוטרים מכים באלות נערים ברחוב, וזורקים עשרות רימוני הלם בשכונות מגורים, מבינים עד כמה ההתנהלות של המשטרה נטולת כל שיקול ענייני. וכשאין גבול, אז אין שום גבול.
למעשה, לא צריך ניסיון של עשרים שנה כדי לקבוע זאת; מספיק להתבונן רק במה שקרה בין המגזר החרדי והמשטרה בנוגע למשבר הקורונה בכלל, ובשבוע האחרון בפרט. אין למשטרה, ולא הייתה לה, שום תוכנית עבודה מסודרת להשלטת סדר ואכיפת התקנות. הביטוי "אכיפת חסר" יהיה הגזמה פראית לאי התמודדותה של המשטרה עם אכיפת תקנות הקורונה במגזר החרדי. הנוכחות המשטרתית הייתה רק במקומות בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, ולא בשום מקום בעל ערך מבצעי של אכיפה.
אבל ברגע שכמה נערים עשו מעשה של חילול השם ברברי הנוגד את כל ערכי התורה, פתאום המשטרה הרגישה שיש לה קרדיט תקשורתי לפעול בתוך המגזר. מה היא עשתה בקרדיט הזה? האם יש לה תוכנית עבודה? יעדים כלשהם? מטרה שחשוב להשיג?! למרבה הצער התשובה היא לא בא' רבתי. פקודת המבצע הייתה רק לתחזק את התדמית הכוחנית של המשטרה. "הנערים עשו לינץ'? בואו תראו שאנחנו עושים לינץ' יותר חזק. אנחנו הכי גיבורים פה בשטח! יש לנו אפילו רימוני הלם ורימוני עשן; מי מצלם?"
מה קורה שנייה אחר כך? כולם מגנים את המשטרה. כולם מגנים והמשטרה בורחת אחורה. זה כבר לא טוב לתדמית של המשטרה, אז זהו – חוזרים לאפס אכיפה. הפחים שבים לבעור בכבישים והעיר חוזרת לתסוס. והמשטרה? היא מחכה בחוץ, עד שהתסיסה תתגבר והיא תיקרא שוב לעשות סדר. ושוב היא תפעל באלימות חסרת קשר. ושוב יגנו אותה. וחוזר חלילה.
כמו בהרבה מקומות אחרים שבהם הקורונה העצימה את חוליי המערכת, גם ההתנהלות המשטרתית שהייתה תמיד בשיטה הזו באה לידי ביטוי בעייתי מאוד בתקופה הזו. על מנת להתמודד כראוי עם האתגרים שהקורונה מציבה לנו, דרושה תוכנית עבודה מסודרת וסיזיפית שתמצא דרך לאכוף את ההנחיות אצל אזרחים נורמטיביים שמעולם לא פגשו שוטר. על מנת למנוע את התפשטות המחלה, נדרשת חכמה ויצירתיות, ולא תמונות של אנשי מג"ב רצים ברחוב שבטי ישראל בין פחים בוערים וילדים צועקים.
אם מה שמעניין את המשטרה זה רק תדמית, אז הדרך היחידה להתמודד עם הבעיות של המשטרה צריכה להיות באותו המטבע. ועדה חיצונית בעלת סמכויות שתפקח על עבודת המשטרה ותציף את הליקויים לאור השמש, היא הפתרון שישיב את המשטרה לפסים של התנהלות נורמטיבית והגיונית. מחובתנו כאנשי ציבור לעמוד על כך ולוודא שהקמת הוועדה תצא אל הפועל בהקדם.
הדברים הללו אינם מצדיקים כל נקיטת אלימות כנגד שוטרים באשר היא. דווקא למול התנהלות זו, אנו נדרשים שלא לשכוח כיצד ההתנהגות שלנו צריכה להיות. כאנשי תורה, אנחנו נדרשים לייצג את ההפך המוחלט מאנשי ה"רק אין יראת אלוקים". העגלה שלנו מלאה, והשיקול היחיד שצריך להנחות את ההתנהגות שלנו בסיטואציות מעין אלו, הוא כדברי הרמב"ם שתלמיד חכם לא יהא צועק וצווח כ"בהמות וחיות", אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות, כפי שהורו השבוע מרנן ורבנן הגר"ח קניבסקי שליט"א והגרי"ג אדלשטיין שליט"א לשמור אף על נערים צעירים ולהרחיקם ממוקדי הפרות הסדר. באופן מהותי, עלינו להישמר ולהרחיק את עצמנו מכל סיטואציה שבה נשמעות צעקות או נראית חלילה אלימות. זו איננה דרכם של אנשים ערכיים ומוסריים שעולמם הוא של תורה ויראת שמים.
- הכותב הוא יו"ר סיעת 'יהדות התורה'; פורסם במדור הדעות של עיתון 'משפחה'