מודה. עברתי בשנה האחרונה תקופה של חודשים בהם חשבתי אפילו רחוק יותר מהכותרות המתפרסמות בימים אלו, על אשמתנו ועלינו, על רוצחים ושופכי דם בגרפיקות עוצרות נשימה. חשבתי - הנה כל עקרונות החרדיות מתפרקים נוכח סיטואציה בלתי אפשרית כמגיפה. לא שומרים על כללים, על אף שעלינו להיות הכי מהדרין בפיקוח נפש, הנה בקרבנו יש הכי הרבה זילזול. איך יתכן, החינוך לא עומד במבחן האמת, אמרתי לעצמי. ודוכדכתי קשות. ניסיתי להבין כל התקופה, מה הסוד, מדוע ככ הרבה חרדים "מפרים" הוראות הרופאים.
כשיורדים לעומקם של דברים, ויוצאים מנקודת ראיה ריאלית על תמונת המצב מגלים עוד דבר: כמידת השמרנות כך מידת השמירה על הכללים, והיפוכה. זו כמובן הכללה מאוד רוחבית, אבל תהיו איתי רגע לא כדי לחלוק עלי עד כמה ההכללה מרחיקת לכת, מי שחי ומסקר מגזר חרדי 20 שנה יודע שהדברים נכונים. למה זה קורה?
אי אפשר לפתור את הדיון בכותרות "אשמים, זילזול, רוצחים" סיסמאות מתבקשות, בהם קל לנו מאוד לתייג ולסדר לעצמנו - אלו שנשמרים - את העניין ו'שלום עלי נפשי', שחור ולבן.
נתנתק לרגע מכל הביקורות על החרדים, שחלקן נוגעות בבעיות קיימות בהחלט, והמענה האמיתי עליהם הוא: זלזול וחוסר חינוך וכו' שאין כאן המקום והאפשרות לתקנן – מודה גם בזה, יש בעיות, לא בא כרגע לטאטא, אלא נדבר על משהו אחר.
מה הסיפור האמיתי של 'היחס החרדי לקורונה'?
מה הסיבה האמיתית להתנגדות הרוחבית של השמרנות החרדית לשמירה על כללי הקורונה. זה קורה גם אצל ספרדים צדיקים שורשיים ב'מוסיוף', אצל הבריסקערס ב'זכרון משה', אצל הרב'ארלך במא"ש. בלדרמן של הגר"ח קנייבסקי, אצל הרבי מאמשינוב בבית וגן, ובעוד מקומות רבים מספור, לא תפקפקו במידת יראת השמיים של מנהיגי קהל זה. אז איך.
וכי לאותם רבבות לא אכפת מחיי אדם?? מה, כל היהודים האלה שרובם בד"כ יראים ושלמים וצדיקים מעבר לסטנדרטים, דווקא הם לא חושבים על חשש רוצח?? איך יתכן שדווקא ליהודים הכי מדקדקים במצוות, אין כזה פחד מחשש פיקוח נפש, כפי שיש אצל הכי רחוקים מתורה, או סרוגי כיפה, או אפילו חרדים יותר 'פתוחים'.
(בהשאלה; הרי לא יתכן שדווקא כלל ציבור המקפידים על כל כללי ההלכה הם הפושעים לעניין הקורונה, ודווקא החשופים לאינטרנט, הם אלו הנשמרים...)
משהו פה לא מסתדר. לפחות לי.
ואז, מבינים שיש פה משהו אחר.
כפי שראינו, הצדדים להקל מהוראות 'המדינע' תמיד מגיעים מהכיוונים השמרניים יותר, אלו שמסורת אבות זה כעין לוחות הברית. לא משנים מהמסורה לנו, והדרך שלנו בחיים היא רק בהתאם להוראות התורה ורבנינו. זה נכון לליטאים, לחסידים וגם לספרדים. למה?
וכאן הגענו לנקודה. המחלוקת היא בתפיסה ה-אמונית. עד כמה צריך לחיות ב'אמונה פשוטה' גם בפועל כשיש מגיפה מסביב. האם אנו צריכים להתעדכן במחקרים וסטטיסטיקות כדי לדעת יותר טוב להגן על עצמנו, או להתאמץ יותר בתורה ותפילה ואמונה, לכוון כמה שיותר לעזרתו יתברך.
אחרי הרבה שיחות וקריאה של חומרים כתובים, אנסה להביא תמצית של התפיסה בקרבם, את הבסיס להתנהגות ולהשקפת החיים של אותם אלו ש'לא נשמרים'.
אלו שממשיכים בחיי השמרנות אדוקים של תורה ואין בלתה, בוחנים את המצב ואת ההתנהגות בקורונה, דרך המשקפיים הבאות: הקב"ה מחיה וממית, בכל מקרה ובכל מצב, במגיפה וביום יום. "כל ניסיון שלי או של מישהו אחר, לבוא ולהאשים בגרימת מוות בסיטואציה כזו – מתפרשת כפגם באמונה הבסיסית היוקדת של הקב"ה ממית ומחיה. בניגוד לנסיעה מהירה בכביש, פגעת באדם אתה אשם במותו. כאן, אין שום כללים מחייבים".
ועדיין, גם לפי זה, ודאי שיש חובת ההשתדלות להמנע מלהכנס לאסון?
"אכן. השאלה היא מה גדר ההשתדלות היא היא הדיון האמיתי. בפסח היו ממושמעים כולם, מלבד במאה שערים מעוז השמרנות. כל החיים היהודיים בוטלו, שריפת חמץ עברה שינויים – ואז הוכח לכולם, שהמגיפה היא לא כצעקתה. הנה במאה שערים המשיכו כרגיל, ולא, לא מתו שם אנשים ברחובות".
"נכון, כשיש סכנה צריך לעשות השתדלות שלא להסתכן, כשהמגיםה מתעצמת והגל בשיאו צריך בהחלט יותר השתדלות - אבל כשההשתדלות הזו הופכת לעיקר העיקרים ובאה על חשבון היסוד הבסיסי של חיי – אמונה ובביטחון בבורא עולם, אני לא מסתכל על החלטת הרשויות מהי סכנה, מהי ההשתדלות שצריך לעשות, על זה יש לי הוראות רבנים, ומספיק רבנים שאפשר לסמוך עליהם שהמשיכו לנהוג כרגיל גם בימי קורונה.
שאל אותי אחד מבני שיחי בעניין – "האם כשאני עושה השתדלות, אני צריך לחשבן מבחינה סטטיסטית את סיכוי התחלואה שאני יצור - או שעצם זה, זה פגם באמונה? הקב"ה מחליט מי יחלה, ומי יתרפא. כפי שראינו לאחרונה בדף היומי בפסחים, שאפילו את ספרי הרפואות גנזו, כדי שיהודים יתפללו לרפואה. אז יש לי בכלל רשות לחשבן מה יקרה אם אני אחלה, או אחרים יחלו? הנה קהילה זו וזו יש בה מתים רבים, ואחרת הרבה פחות. הנה זה שנשמר מכל משמר ונפטר צעיר, לעומת הזקן שלא נשמר בכלל ושרד קורונה. הרי הכללים לא באמת כללים, אז שוב ושוב הקב"ה מראה לנו שהוא מנהל את העולם.
"מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתפלל. להוציא מי שבסיכון וודאי וממשי, או כשהמגיפה משתוללת ממש, שאז שוב חוזרים גדרי הסכנה הממשית, שבה ברור לגמרי כשהסכנה מוחשית ממש שאסור להסתכן. כל העיסוק שלנו, בחישובי סטטיסטיקה, במסיכה, או בהגבלות - הוא עצת היצר. וזה נגד בסיס האמונה".
עד כאן כמה ציטוטים בניסיון להסביר את העמדה הזו. כשמבינים את זה, ואני לא אומר שצריך להסכים, מבינים הרבה מהשאלות הקשות, והאיך יתכן שמאות אלפי חרדים מכל המינים והסוגים "מפרים".
נ.ב. בלי אבנים ובלי מתקפות אישיות. אישית המשכתי להישמר כל התקופה בכללי הבריאות. אישית, סבור שצריך להשתדל ככל האפשר כדי לא להידבק – אבל היי, אולי זה בגלל שקראתי ושמעתי כל כך הרבה על הסיכונים שבקורונה ובעצם יש לי פגם באמונה?! אתפלל גם על זה, אולי אקבל תשובה.
מה שבעיני ברור ומובן מאליו, בגדרי ההשתדלות עכשיו, זה להתחסן. נוכח זה שהמגיפה עברה שינוי דרמטי, המוטציה הבריטית קטלנית גם לצעירים ומדביקה הרבה יותר, דווקא מי שמאמין באמונה פשוטה ומוחלטת צריך להשתמש בתרופה שהקב"ה הביא לנו, ובכך לצמצם מוות.
כל המציל נפש אחת מישראל, על זה כולנו מסכימים, שזה עולם מלא. להתחסן כעת זו הצלת נפשות כפשוטו. גם "המפירים" בזכות האמונה, מחוייבים בהשתדלות במניעת מות יהודים.