יצאתם לעבוד? למה להיות בעוכרנו // דעה

זהו וידוי, כי ההכרה בזה היא לא דבר קל. אני זוכר את הפעם הראשונה שהילדה הביאה טופס רישום לגן, עם רובריקה ריקה בה היה צריך למלא את עיסוק האב. החזרתי את הטופס ריק.

מה אכתוב? שאני? עובד? נו באמת. היד לא הצליחה לכתוב. פשוט שיתוק פיזי.

נכון, זה לא מצב בריא. אף אחד לא אמור להתבייש בכך שהוא עמל לפרנסתו ומביא אוכל למשפחתו, אבל במבט שני, יש משהו טוב בבושה הזו. משהו מתוק.

היא נובעת מהשקפת עולם עליה גדלנו מגיל אפס, שהמטרה שלנו בעולם היא ללמוד תורה. כל יום, כל היום. אנחנו יודעים שיש סיירת מטכ"ל שמחזיקה את העולם מבתי המדרש - ויש את כל השאר. עוד לא נולד החייל שירצה להיות ג'ובניק בחנות מזכרות. כולם רוצים להיות רמבו. להציל את העולם.

נכון, אני לא יודע אם הבושה הזו חיובית, בסוף אדם צריך להיות שלם עם עצמו ועם פועליו, אבל אני כן יודע שהגאווה, העליצות ובעיקר הביטחון העצמי המופרז שמאפיינים היום חלק מהצעירים שיוצאים לשוק העבודה - הם בעוכרנו.

עזבתם את הכולל או את הישיבה? אתם צריכים פרנסה? בסדר גמור. תשתדלו להסתכל אחורה מידי פעם. אפשר להתקדם בחיים, בלי המבט היהיר הזה בעיניים. תלכו הלאה, אבל בגו שחוח יותר. עם קצת יותר צניעות.

זה הכל.

בכל חברה יש משפחות אצולה. אצלנו אלו משפחות ראשי הישיבות, האדמו"רים, רבנים ידועי שם, אנשי רוח, השקפה ומוסר, שישבו תמיד בכותל המזרח של העולם היהודי. מנווטים, משפיעים, קובעים דרך.

אחד המדדים הנחשבים למדינה מתקדמת היא מה שמכונה בז'רגון האקדמי - המוביליות החברתית. האפשרות שיש לילד ממעמד סוציו-אקונומי נמוך להתקדם ולהגיע למעלה. במדינות המתקדמות ביותר – אלו שמתפארות בהזדמנות שווה לכל ילד - השיעור עומד על עשרה אחוזים. הציבור שלנו הוא הציבור שמאפשר לכל אחד להגיע הכי גבוה שאפשר.

המעמד העליון היה פתוח לכולם. בחלקים גדולים של החברה החרדית לא היה צריך להיוולד עם 'דם כחול' בכדי לעלות מתחתית הסולם למדרגה העליונה. כרטיס הכניסה היה שווה. תשב ותלמד, תתעלה, תדבק בה' ותגיע למעלה. בדרך כלל, אלו שעלו בסולם כבר לא התעניינו במיקומם במדרגות. כשהראש נוגע בשמיים, הרגליים פחות זקוקות לרצפה.

הילד שאסף תמונות של רבנים, שהיה מצטופף בשקיקה באירועים אליהם הגיעו גדולי ישראל, הבין איך נראה הסולם. מי למעלה ומי למטה. המדרג היה ברור. נכון, לא כולם הצליחו לשרוד את העלייה המפרכת. רבים רבים, נפלו באמצע הדרך, אבל לאף אחד לא היה ספק בקשר למיקום שלו במדרג. כולם ידעו מי נמצא בהר ה' ומי צריך לקום במקום קודשו.

פערי המעמדות האלה, הם שאפשרו לציבור החרדי להפוך למה שהוא. רוחני יותר, מסתפק במועט, מוסרי יותר. אין דרך אחרת להניע את העולם. אם לא הייתה שאיפה להיות עשיר – לא הייתה כלכלה עולמית, אם ילדים לא היו רוצים לצמוח גדולי תורה – לא היה עולם התורה.

ככה זה, אם לאנשים לא יהיה דרייב לעלות בסולם, לא יהיה סולם ולא יהיה עולם. אבל נראה שבלי ששמנו לב, בחלקים מהציבור שלנו, התחלף הסולם. הסולם הגשמי החליף את הסולם הרוחני, והדרך לעלות במדרג החברתי כבר לא עוברת לצערנו רק בבית המדרש.

הנושא הזה נפיץ מספיק מכדי לכתוב עליו בביקורתיות או בשיפוטיות. כותב השורות יושב בתוך עמו, נטוע עמוק בעולם העשייה ושגרת יומו עוברת עליו בניסיונות לטפס בסולמות שהעולם הזה מניח לפתחו, אבל ההשתייכות לציבור החרדים העובדים לפרנסתם, נותנת לי פרספקטיבה על השינוי שחל בסביבה שלי בשנים האחרונות.

בלי רוח, בלי גשם

אף בן אדם לא אוהב לראות את עצמו במקום השני. בשנים האחרונות קמו מפלגות, קבוצות דיון וארגונים שצצו כפטריות אחרי הגשם שנועדו להחזיק את החרדים שיצאו לעבוד בתוך המסגרת. שלא ירגישו דחויים. קשה להתעלם מהצורך החיוני של הפעילות הזו. היו וישנם אנשים יראים ושלמים שהם וילדיהם הוצאו מחוץ לגדר רק בגלל שהאבא חטא בחטא הנורא מכל והלך להביא פרנסה לביתו.

'רדיפת' החרדים העובדים הביאה בתקופות מסוימות לחיסול מעמד הביניים החרדי. בפני החרדי עמדו שתי אופציות: או להיות עשיר מופלג או להיות עני מופלג.

מי שאיתרע מזלו ונתקע באמצע הדרך, במה שמכונה 'מעמד ביניים', איבד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא שלו. למוסדות החינוך הוא לא מתקבל, בבית הכנסת הוא מרגיש דחוי, וגם פרנסה אין לו מי יודע מה.

רבים העדיפו לנקוט בשב ואל תעשה. העבירו את מיטב שנותיהם בבטלה, הוקרבו על מזבח הנורמות החברתיות ושילמו בנפשם ובגופם את המחיר החברתי שנועד להפוך את בני התורה לאליטה היחידה בעולם האמוני.

כל זה השתנה בשנים האחרונות. מצוקת הציבור החרדי העובד עלתה לראש סדר העדיפויות. המענה ניתן בשורה ארוכה של נושאים: מוסדות חינוך קמו, מסגרות לימודיות נוסדו ואפילו המפלגות הפוליטיות החרדיות נאלצו להיכנס לעובי הקורה.

בכל מערכות הבחירות האחרונות התקיימו חוגי בית ייעודיים לאותו ציבור ולמצע המפלגות החרדיות נכנסו לראשונה סוגיות שעוסקות במצוקות החרדים העובדים ואפילו הרשימות קלטו אנשים שבעבר היו נחשבים למוקצה מחמת מיאוס. מי שהפכו לשוליים בעל כורחם, חזרו למרכז הקונצנזוס החרדי.

אבל ישנה תחושה, סובייקטיבית כמובן, שהפעילות הזו הצליחה יותר מידי. מרוב מאבק על זכויות הפרט החרדי - אנחנו עלולים לאבד את הכלל. אולי, מרוב רצון חיובי לשמר את הדור הצעיר שיוצא לשוק העבודה בתוך החרדיות, ויתרנו על ערכי הליבה והיסודות עליהם נבנה עולם התורה בעידן הנוכחי.

בסוף, עם כל אי הנעימות, אם רוצים לשמר את הערכים של עולם התורה ולהצמיח כאן דורות נוספים של עמלי התורה, האנשים שיוצאים מהעולם הזה צריכים להרגיש קצת פחות שווים. אין דרך אחרת. בגילאים בהם נער חרדי חושב על עתידו, הוא חייב לדעת שלימוד התורה הוא הערך העליון. לא רק לשמוע על זה בשיחות בישיבה - אלא ממש להרגיש את זה. אחרת, הסיכויים שיבחר במסלול תורני שמלא בקשיים ואתגרים גשמיים שואף לאפס.

קשה להימלט מהתחושה שמרוב דאגה לציבור החרדים שעובד לפרנסתו, שכחנו את העיקר. את הסיבה בעטיה התכנסנו כאן לעולם הזה: לחזק את לומדי התורה ולחלום להיות בעצמנו חלק מהם.