תמנעו צער, אל תשלחו רק לישיבה 'מצוינת'

נתבונן רגע עמוק בתוך ליבנו בכנות, מה אנחנו מחפשים ומה חשוב לנו במוסד כזה או אחר. האם הנראות בעיני המשפחה והחברה, שנוכל להתגאות בבן שלומד בישיבה פלונית המדוברת? נכון הישיבה המדוברת היא אחת הישיבות הטובות בארץ וכל אחד רוצה שבנו יהיה תלמיד באותה מסגרת. יש לכך גם השלכות נוספות ''אם הוא ילמד שם הוא גם יקבל שידוך טוב''. ונכון גם הרבנים שם הם תלמידי חכמים מופלגים.

אבל צריך לזכור ולדעת שלא מדובר כאן באיזו סחורה שעושים איתה עסקה. אלא מדובר כאן בנפש של ילד על כל מרכיביה. נשים לב האם יש כאן חשיבה על התאמה או בעצם יש כאן ניסיון להדביק בכוח את הישיבה לילד ולומר ''כן הוא מתאים'' או ''הוא ידע להשתלב''.

חשוב לציין, הורים עושים זאת מכוונה טובה וכל שאיפתם לראות את בנם לומד בישיבה הטובה והמפורסמת וגדל להיות תלמיד חכם מופלג. אין רצון להציף ולענות על השאלות האמיתיות, אנחנו רוצים להאמין שילדינו הם העילויים בעולם הישיבות. אנו חיים בחברה שהנראות מאוד חשובה ושופטים לפי מראה עיניים והצלחה נמדדת אם אתה לומד בישיבה כזו או אחרת, משום כך חשוב לנו כהורים שילדינו ילמדו בישיבות המפורסמות ויהיו בשורה הראשונה.

בנוסף ישנה הרגשה שילדינו מייצגים אותנו כהורים. ולפי מידת הצלחתם אנחנו נחשבים לטובים יותר או פחות. אלא שילדינו אינם שלנו ואינם אומרים עלינו דבר, לא הלכנו לחנות ובחרנו בהם. ילדינו הם בעצם פיקדונות ונשמות שבורא עולם הפקיד בידינו ומינה אותנו שליחים לגדל ולחנך את אותם נשמות יקרות. ותפקידנו לתת להם את החינוך הטוב ביותר עבורם שיממשו את כישוריהם ויכולותיהם ויגשימו את ייעודם בעולם.

לא תמיד זה נוח ופעמים אף קשה מאוד להכיל ולקבל משהו אחר ממה שחלמנו ושלא הולך לפי הרצונות והשאיפות שלנו. ודבר חשוב לא פחות, איך החברה בחוץ מסתכלת ורואה ופעמים אף שופטת. אבל ננסה רגע לצאת מתוך עצמינו ולראות את הדברים מבחוץ. לו יצויר שהיינו מקימים מסגרת חינוכית עבור נוער מתמודד וילדים עם קשיים. היינו מגדלים אותם בצורה נהדרת ובגבורה עילאית. היינו מוציאים מהם מהכוח אל הפועל את כישוריהם ואת הטוב ביותר שיש שבתוכם. היינו עובדים איתם באהבה ובסבלנות לאין ערוך, הם היו מקבלים מאיתנו כלים לחיים להתמודדות בכל מיני מצבים. איך הייתה הסתכלות שלנו בעיני עצמינו... הרי שהיינו טופחים על השכם, ההרגשה הייתה של שליחות ומצווה גדולה שנפלה בחלקינו לגדל דור ישרים מבורך. החברה הייתה מביטה בנו בהערצה אנשי חינוך משכמם ומעלה. המבט ביחס אל אותם נערים הייתה אובייקטיבית, החיפוש התמידי היה מה הכי נכון וטוב עבורם. ברור כשזה לא ילדים שלנו ואין לנו מעורבות רגשית הרבה יותר קל.

אבל דבר זה נכון גם ביחס כלפי ילדינו. אנחנו כהורים קיבלנו מתנות יקרות מבורא עולם כל אחד מילדינו והמיוחדות שלו כל אחד והכישורים וכוחות הגוף והנפש שקיבל מבורא עולם. ואם אנחנו קיבלנו אותם יש בנו את היכולת והאפשרות לגדלם ולחנכם. עלינו להסתכל באופן אובייקטיבי לטובת ילדינו ולהצלחתם. לדעת שזו בעצם גם טובתנו כי כאשר להם טוב לנו טוב.

על כן צריך למצוא עבור כל אחד מילדינו את הדרך החינוכית והמתאימה ביותר עבורו . וכמו שאמר שלמה המלך ע''ה ''חנוך לנער על פי דרכו'' וכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות ואינו דומה תכונות וכוחות נפש של פלוני לכוחות נפש של אלמוני. ולכן עלינו להתבונן ולשים לב שמה שחשוב בחינוך הוא לא הרגע הזה בחיים, המטרה היא ש''גם כי יזקין לא יסור ממנה'' שיעמוד בדרך טובה ויהיה בדרך הנכונה. לפיכך נשים ליבנו ועינינו מי העומד מולי מה מתאים לו באמת ומה המסגרת הטובה והנכונה עבורו ש''גם כי יזקין לא יסור ממנה''.

כמה עגמת נפש אפשר היה למנוע לו תלמידים רבים היו נמצאים במסגרות המתאימות להם. וכמה חבל שפעמים שולחים ילד לישיבה המצוינת בעלת שם, ואותו מקום גדול על מידותיו. ואז מתחילים הקשיים והילד לא מסתדר ולא מוציא את הפוטנציאל שלו ואת כישוריו. ופעמים מתחילה הידרדרות ובעל כרחם של ההורים נאלצים לשלוח את הילד למקום פחות בהרבה ממה שהיו אמורים לשלוח אותו, לו היו מתאימים לו את הישיבה הנכונה עבורו. והמעבר למסגרת אחרת מלווה במשברים ובדימוי עצמי נמוך של ''לא יוצלח'' שההשלכות לכך חמורות ביותר, כל זה כאמור היה ניתן למנוע.

אנו רוצים לראות את ילדינו גדלים בתורה ויוצאים תלמידי חכמים מופלגים, ושאיפות כאלה הם נהדרות וטובות. אבל אסור לשכוח את הבסיס, קודם כל שיהיו שומרי תורה ומצוות ויראי שמים עם נפש בריאה לעבודת ה'. ופעמים תפסת מרובה לא תפסת ומאבדים אף את העיקר.

בחינוך הילדים השאיפה צריכה להיות ''ראשו מגיע השמימה'', אבל צריך גם שיהיה ''סולם מוצב ארצה'' להיות מציאותיים ולדעת מי עומד מולנו.

נייחל ונאחל שיקויים בנו הפסוק ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'' ''וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך''.