אם היו מציעים לנו עכשיו תרופת פלא שתסיר את הקורונה תוך כמה ימים ותפתח את כל השערים שאנחנו מתגעגעים אליהם כל כך – להיפגש בשמחות 600 איש בלי הגבלת כמות, להיכנס לחנות בלי לחכות חצי שעה לתור, להתפלל בבתי כנסת ובכותל ברוב עם, לפקוד את קברי הצדיקים, וכל זה בבטחה, בלי מחסומים ודו"חות ואימת משטרה וקפסולות וקור נוראי במרחב הפתוח ופחד תהומי שמא אדביק ושמא אדבק...
היינו מודים על כך?
ברור!
ולפני הקורונה, היינו גם מודים על כל אלה?
???
הקב"ה מצווה את משה רבנו להגיד לאהרון שיקח מטה, יכה את העפר ויביא על מצריים את מכת כינים.
כאן מגיעות השאלה והתשובה הידועות: מדוע הציווי להלקות את העפר ניתן לאהרון ולא למשה עצמו? מביא רש"י ז"ל
מדרש: ''לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול. לכך לקה על ידי אהרון".
והעניין פלאי ביותר. האם בהטמנתו של משה עשה החול מעשה מיוחד בעבורו? ודאי שלא! אך כיוון שהסתייע בחול בשעה שהרג את המצרי, צריך הוא להוקיר תודה ולכבד את החול, ולא ראוי שהוא ילקה על ידו.
ויש להבין, האם לחול יש נשמה? האם הוא מרגיש בצער או לחילופין בכבוד שמעניקים לו? מה יפריע לו אם הכינים שרוחשות עליו תגענה מכוח הכאתו של משה או של אהרון?
התשובה לכך היא פלאית עוד יותר והיא מבארת יסוד עצום בחיים: חובת הכרת הטוב, היא קודם כל בעבור האדם עצמו – שלא יפתח כפיות טובה.
משה רבינו ידע, שבכל אדם יש מידות ותכונות שונות, שיכולות להיהרס בעקבות מעשיו, כי על ידי המעשים, מתכהות התחושות והנטיות הטבעיות. לדוגמה, איש שנטייתו הטבעית להיות נמרץ וחרוץ, עלול למצוא את עצמו לאחר כמה ימים בבידוד "שורף" ימים בלא כלום מכוח ההרגל.
משה לא רצה להכות בחול, לא מפני שהחול ייפגע – אלא מפני שלא רצה לפגוע בעצמו. הוא לא רצה להכהות אצלו את התחושה הטבעית והטהורה – תמיד להוקיר תודה, לחוש הערכה והודאה לכל מי שעזר וסייע.
מסופר על מרן הרב ש"ך זצ"ל, שבימי מלחמת העולם הסתתר כמה שנים לבדו בישיבה, ובאותן שנים הייתה אישה שבכל בוקר הייתה דואגת להביא לו לחם וחלב. כעבור שנים מסיום המלחמה כאשר כבר התגורר בארץ והיה מוקף באלפי תלמידים, נודע לו שאותה אישה מתגוררת בעירו, ומאז נהג כל ליל שבת להגיע לביתה של אותה אישה בשביל לברכה בברכת שבת שלום! כמה חשובה היא מידת הכרת הטוב!
בימים אלה יש לכל אחד מאיתנו בלא יוצא מן הכלל, הצצה לעולם הזה של הכרת הטוב.
על כולנו עוברת תקופה... מאז שהנגיף "נדבק" לחיינו, ולפחות עד שהוא יסכים לשחרר, העולם של כולנו קצת השתנה...
החנויות כולן סגורות, החתונות והאירועים מתקיימים בצמצום עם הליכי בירוקרטיה רבים, אין לאן ללכת ואין את מי לבקר. כולנו מתגעגעים לימים שיכולנו להיפגש בלי מסיכות או סתם לטייל באוויר הצח, בלי הפלסטיק הטורדני שמציק לנשימה ובלי מגבלות הסגר.
במבט לאחור, האם ידענו להעריך את שגרת החיים הנורמלית?! או שזה היה נראה לנו פשוט וטבעי, ולא דמיינו לעצמנו מציאות אחרת?!
רק היום, בתוך השינויים ששינתה הקורונה את חיינו, אפשר להבין עד כמה אנחנו צריכים להכיר תודה לקב"ה על כל הטובות שמסתתרות במירוץ החיים, על כל מה שהיה ברור לנו מאליו שהוא ישנו וקיים וזורם באופן תמידי – בריאות (כולל: אוויר לנשימה, כוח, תיאבון, עירנות...) לימודים, טיסות, קניות, חברים, אירועים...
התקופה הזאת נותנת לכולם זמן לחשוב. וזה הזמן להבין, עד כמה השם יתברך אוהב אותנו, בניו יקיריו. כמה טובות שהקב"ה מעניק לנו מוסתרות מאחורי השגרה, בלי שנשים לב אליהן כלל.
מספיקה התבוננות קצרה, כדי לתפוס כמה תשומת לב אבא שבשמיים משקיע בנו, ועד כמה אנחנו צריכים להעריך ולהוקיר את אהבתו האינסופית אלינו.
נקודה למחשבה: "לא משנה לאן החיים לוקחים אותך, משנה מה אתה לוקח מזה לחיים שלך".