היתה פעם נמרה שהמליטה גור ביער ומיד לאחר ההמלטה היא מתה, הגור הקטן הסתובב ביער לבד חיפש אוכל וחברה ולא מצא את עצמו, עברו שם עדר של עזי בר ואחת העיזות הבוגרות ראתה את הגור הקטן, ריחמה עליו ואימצה אותו, היא הניקה אותו וגידלה אותו כמו את הגורים שלה, גור הנמרים גדל עם העיזים והחל לחשוב כמו עז, להתנהג כמו עז ורק היה נראה קצת שונה מהם.
יום אחד העדר כולו הלך לנהר לשתות וגם הנמר/עז שלנו היה צמא אבל איך שהתקרב למים ראה את השתקפותו, הוא נבהל מהנמר שראה וברח מיד, עבר עוד קצת זמן והוא שוב נהיה צמא הוא שוב התקרב למים ושוב נבהל מהנמר וברח אבל אז כשנהיה שוב צמא וחזר שם לב שכשהוא מתקרב הנמר מתקרב והבין שהנמר הזה זה הוא עצמו, הוא נתן שאגה נמרית והחל לחיות כמו נמר.
בפרשת השבוע קוראים על כך שעם ישראל לפני כניסתם לארץ היו צריכים לעבור את המדבר והתורה מתארת "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים" במילים מפורטות אלו מלמדת אותנו התורה על הגלות שבה אנו שרויים המשולה למדבר, ככל שנלמד מה הם הסיבות לגלות נצליח לתקן ולצאת ממנה.
הבעיה הראשונה היא זה שאנחנו רואים את המדבר כגדול זאת אומרת שמחשיבים את אומות העולם כגדולים וחוששים מהם, יהודי צריך לזכור שאם הוא דבק בקב"ה אין שום דבר שגדול עליו.
אחר כך ממשיך הפסוק "והנורא" שהוא מפחד לקיים את המצוות מפני מה יאמרו אלו שמסביבו, ואז הוא יורד יותר למטה למצב של "נחש", חז"ל אומרים שנחש ארסו חם, והכוונה היא שהאדם מתחיל להתחמם ולהתלהב מענייני העולם הזה ואז יורדת התלהבותו מענייני הקדושה. והשלב הבא הוא "עקרב" שעליו כתוב שארסו קר וזה כבר מצב הכי גרוע כי זה מסמל את זה שהאדם נהיה אדיש וקר.
השלב האחרון הוא "צימאון אשר אין מים" כשהאדם כבר מגיע למצב שהוא כן צמא ומרגיש רצון פנימי להתקרבות לקב"ה אבל הוא לא יודע אפילו להסביר לעצמו למה הוא צמא ואיפה יוכל למצוא מים.
הידיעה של כל שלבי המדבר הרוחני של האדם יכולה לסייע לו להתקרב למים ולשתות ולדעת שהוא יהודי ואין לו ממה לחשוש.
יהי רצון שנזכה להכיר במקום האמיתי שלנו, נתקרב למי הדעת הטהור ונזכה לגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.