יוסף היה יהודי פשוט שבקושי השתכר למחייתו וכשבתו הגיעה לפרקה ועמדה להתחתן, לא היו בידו האמצעים להוצאות החתונה, בצר לו פנה אל הרבי וביקש את עצתו, פתח הרבי את מגירת שולחנו, הוציא שטר של רובל אחד ואמר לו "צא לדרכך ותעשה את העסקה הראשונה שתבוא לידך", יצא יוסף לדרכו, בדרך עצר באכסניה, בלובי של האכסניה ישבו קבוצת סוחרים, הצטרף יוסף אליהם, פנה אחד מהם ושאל את יוסף מה אתה, קונה או מוכר, אמר יוסף אני קונה, שאל הסוחר מה תקנה ויוסף ענה מה שתמכור, שאל הסוחר כמה כסף יש לך, רובל אחד ענה יוסף, החלו כולם לצחוק והסוחר אמר לו "ברובל אחד אני מוכן למכור לך את חלקי לעולם הבא", אמר יוסף "בסדר אני מוכן אבל כמו בעסק רציני נעשה חוזה עם עדים" ואכן כך עשו, כתבו חוזה וחתמו כשכולם צוחקים מהיהודי התמים..
כשחזר הסוחר לחדרו וסיפר לאשתו על הבדיחה המצחיקה, זה לא כל כך הצחיק אותה, היא אמרה לו "אני לא מוכנה לחיות עם מישהו שאין לו חלק לעולם הבא" כמה שהסביר לה שזה היה בצחוק היא לא קיבלה ואמרה "לך תחזיר את הכסף ותקבל את החוזה ורק אז אסכים לחיות איתך", בלית ברירה חזר הסוחר ואמר ליוסף "סתם צחקתי תחזיר לי את השטר ואחזיר לך את הרובל" אך להפתעתו יוסף אמר לו "זו ממש לא הייתה בדיחה, זו העסקה הכי טובה שעשיתי אי פעם", הסוחר התחיל להציע לו 5 רובל, 10 רובל, אבל הוא לא מסכים, כשהגיע למאה רובל ועדיין יוסף לא הסכים.
שאל אותו "כמה אתה רוצה עבור זה?" אמר לו יוסף "1000 רובל אני צריך כדי לחתן את הבת שלי ופחות מזה לא אסכים", בלית ברירה שילם את הכסף וקיבל את השטר. כששמעה אשתו של הסוחר כמה בעלה שילם ומשהבינה שהרבי אמר ליהודי לעשות את העסקה הראשונה שתבוא לידו, הלכה אל הרבי ואמרה לו "רבי יש לי רק שאלה אחת האם חלקו של בעלי בעוה"ב אכן שווה אלף רובל", ענה לה הרבי "כשמכר את חלקו זה לא היה שווה אפילו רובל אחד אבל עכשיו כשבכסף הזה יהודי יוכל לחתן את בתו זה שווה הרבה יותר מאלף רובל..."
בפרשתינו אנחנו קוראים על התרומות של עם ישראל לבנין המשכן, עם ישראל מתנדב בהמוניו לתרום למגבית הגדולה והתורה מתארת לנו לפרטים איך בדיוק לבנות כל חלק מהמשכן וכליו.
חז"ל מספרים לנו שמשה רבנו התקשה בעשיית המנורה עד שהקב"ה הראה לו מנורה של אש וכך למד משה.
בתורת החסידות מוסבר מה בדיוק היה הקושי של משה בעשיית המנורה, הרי במשכן היו כלים יותר מסובכים ולא ראינו שמשה מתקשה בעשייתם, למה דווקא במנורה התקשה אלא שהקושי של משה היה במהותה הפנימית של המנורה, הרי תפקידה של המנורה הוא להאיר באור רוחני שהרי אור גשמי לא היה חסר בבית המקדש והתקשה משה איך זהב גשמי יכול להאיר באור רוחני?
בשביל זה הראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש והסביר לו שכאשר הזהב ניתן עם "אש" עם להבת הנתינה אז האור של המנורה הוא אור רוחני וזו אכן היתה הנתינה של עם ישראל למלאכת המשכן שנתנו עם כל הלב וההתלהבות שבנתינה וכפי שאכן רואים שנתנו כל כך הרבה שהיו צריכים להגיד להם לעצור בנתינה.
יהי רצון שנזכה תמיד להיות מהנותנים מכל הלב ובעמדנו בראש חודש אדר, "משנכנס אדר מרבים בשמחה" שהשם יתן לנו את כל הסיבות להיות בשמחה ועד לשמחה של הגאולה האמתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.