לאחר שהרג את המצרי שהכה איש עברי, בורח משה רבנו מפני פרעה למדיין. שם הוא נושא את ציפורה לאישה, ועוסק למחייתו ברעיית צאן. ושם, בפעם הראשונה, נגלה אליו הקב"ה מתוך הסנה הבוער, ומבקש ממנו שילך ויגאל את עם ישראל ממצרים. משה בתגובה מעלה נימוק מדוע כדאי שמישהו אחר יעשה זאת, אבל הקב"ה מתעקש שהוא יוציא את בני ישראל ממצרים. ושוב מעלה משה טיעון נוסף, מדוע לא הוא יגאל, ושוב הקב"ה מפריך. כך חמש פעמים. לבסוף, משה מתרצה, והולך לעשות שליחות בוראו.
והשאלה היא, מהי הנקודה הנדירה והייחודית למשה רבנו, שבגינה הקב"ה בוחר דווקא בו על פני כולם, להיות מנהיג עדת ישראל? ומדוע, אף שמשה מסרב כביכול לתפקיד הנחשק, ממשיך הקב"ה להפציר בו, ולא פעם אחת, אלא חמש פעמים?! להבדיל אלף אלפי הבדלות, רק בשביל לסבר את האוזן ולצורך המחשת השאלה למושגים שלנו: הרי עוד לא נמצא הבוס הזה, שיחזר אחרי עובד שלו ויפציר בו שיסכים להעלאה במשכורת... אז מה ראה הקב"ה שאנחנו לא רואים??
מסופר במדרש, שבאחת הפעמים שמשה רעה את הצאן, ברח גדי אחד מהעדר. משה, שראה זאת, רץ אחריו, ואחרי כברת דרך נעצר השה ליד אגם מים ושתה בשקיקה. אמר משה רבנו בינו לבין עצמו 'זו אשמתי שלא נתתי לו מים, והוא כמובן עייף עכשיו מהריצה הממושכת', ומשם נשא אותו כל הדרך חזור על כתפיו.
בדיוק בגלל הסיבה הזאת בחר הקב"ה במשה להנהיג את עם ישראל – בגלל מידת הרחמים שהייתה בו! רחמנות אפילו לגדי קטן ועייף! רק אדם כזה עם לב פועם ורחב, שרגיש אפילו לצרכיו של גדי בודד, ראוי להנהיג את העם הנבחר. עד כדי כך, שהקב"ה מבקש שוב ושוב לתת לו את הכתר ואת הרשות להנהיג את בניו ולגאול אותם מכל המְצרים שמֵצרים להם.
מובא במדרש, שהקב"ה לא המתין רגע, ובעוד הגדי על כתפיו של משה, נגלה אליו מתוך הסנה.
רחמנות היא מידה שאפיינה לתפארת את העם היהודי לאורך כל הדורות, ובלעדיה אין העולם מתקיים, כי דווקא במקומות שנראים בעינינו כקטנים, אפשר לעמוד על גדלותו האמיתית ורוחב ליבו של האדם.
ואת אותה נקודה מוצאים בפרשתנו פעם נוספת.
אומר רש"י הקדוש, ששמן האמיתי של המיילדות לא היה שפרה ופועה, אלא יוכבד ומרים. ומדוע נקראו כך? שפרה – על שם שמשפרת את הוולד, ופועה – על שם שפועה ומפייסת את הוולד בדיבורים.
ויש להתבונן, הרי יוכבד ומרים סיכנו את חייהן כאשר החיו את ילדי ישראל על אף הוראתו המפורשת של פרעה להמית כל זכר, ומדוע נקרא שמן על שם דבר פעוט, לכאורה? מדוע לא קיבלו כינוי שיילמד על היותן גיבורות ההצלה של העם, אלא דווקא קיבלו שם המלמד אותנו על יחס חם ומתחשב לתינוקות הנולדים?
כי דווקא החיוך הזה, שלא תמיד יש סבלנות לחייך אותו, ודווקא הטיפול המסור בתינוקות, שאיננו מובן מאליו, ודווקא המילים הטובות, שנחשבות לאקסטרה... דווקא מעשים אלו יקרים וחשובים אצל הקב"ה עד למאוד, והם המעידים כאלף עדים על רוחב ליבם של עושיהם ועל עוצמת הרגישות המפעמת בהם.
ידוע, ששם מלמד על מהות, ושמן של המיילדות נבחר דווקא על מעשים שנראים בעינינו קטנים או טריוויאליים, כי את הרחמים האלה, את הלב הפועם הזה – אותם הקב"ה מבקש!!!!!
הנשמה שלנו, כידוע, היא חלק אלוק ממעל. זאת אומרת, ש"חלק" מהקב"ה נמצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, והקב"ה הרי נקרא "אב הרחמן"! הווי אומר, שגם בתוכנו נמצא נחל נובע של רחמים וחמלה לזולת, רק שמגבלות העולם הזה לפעמים 'מסתירים' את התכונה הזו.
אבל כל מי שרוצה להנהיג, שרוצה להוריד תורה לעם, שרוצה לגאול את עצמו ואת אחרים – הדבר הראשון שהוא מוזמן לעשות הוא להיזכר שיש גם בתוכו חלק של "אב הרחמן", לתת עיניו וליבו להיות מיצר על הזולת, ולא לשכוח שגם מאחורי כל "המסיכות", כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש.
נקודה למחשבה: תהיה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם!