הגמרא במסכת תענית (ה, ע"ב) אומרת שיעקב אבינו לא מת. מה הכוונה? יעקב אבינו מעולם לא מת כיוון שכל מה שהוא העביר והקנה לבניו, נשאר אצל בניו ואצל בני בניו. המורשת שלו מעולם לא פסקה.
כיצד זה קרה? מדוע יעקב אומר ליוסף: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם"? האם לא ההיפך הוא הנכון? שאותם בנים שנולדו כשיעקב היה נוכח בלידתם צריכים להיות "שלו" ואילו הבנים שנולדו וחונכו לפני ירידתו של יעקב למצרים, אינם צריכים להיות "שלו"?
הרעיון הוא שהחינוך אינו נשאר בין כתלי הבית או הכיתה. מורשתו הגדולה של יעקב היא ששני נכדיו שגודלו וחונכו מבלי לפגוש אותו מעולם, חיו על פי ערכיו. הם "שלו" כיון שהם מוכיחים עד כמה יעיל ואפקטיבי היה החינוך של יעקב לבניו.
איננו יכולים לראות זאת בהכרח אצל בניו ונכדיו האחרים של יעקב, אשר גדלו וחונכו על ברכיו ממש ושהו במחיצתו, כי אך טבעי עבורם היה לחקות את דרכיו ולשאוף להדמות לו.
למעשה, זו הפעם הראשונה בתורה שאנו פוגשים סב המשפיע ומעורה בחיי נכדיו. יעקב היה מייסד התפיסה של "בני בנים הרי הם כבנים", כיוון שהם המשיכו את דרכו.
כשהורה נפטר, המורשת שלו יכולה להיפסק, במידה ולא הצליח להעבירה לדור הבא או לנכדיו. האתגר שלנו בחיים הוא להבטיח שאנו נהיה הנכדים של הסבים והסבתות שלנו, בכך שנמשיך את דרכם, וכמו כן להבטיח שאנו נהיה סבים וסבתות שמעבירים את הדרך שהועברה אלינו לנכדינו.
אנו צריכים לתעל את דרכם של הסבים והסבתות שלנו, זו הנטועה בתוכנו, גם לנכדינו, שהרי "בני בנים הרי הם כבנים". כך, כמו יעקב אבינו, המורשת שלנו לעולם לא תחדל לחיות.
אנשים מתגאים בייחוס שיש להם, איזה צדיק חכם, רב גדול היה הסבא, אבל היחוס היותר משמעותי הוא היחוס שהסבים יכולים להתגאות בנכדיהם שממשיכים בדרכם – זה הוא היחוס שהרוויחו בכוחות עצמם.