אבי אברהם מקליד/ה...: "תכבד העבודה"

המקלדת המקובלת והנפוצה בעולם נקראת "מקלדת QWERTY" וזאת על שום רצף האותיות הראשונות באנגלית שנמצאות בשורה למעלה.

מסתבר שמאחורי מקלדת זו מסתתר סיפור מיוחד שמלמד בין השאר תעשייה של הרגלים, טכנולוגיה שמשתנה וטבע המין האנושי שמתקשה להסתגל ולשנות הרגלים, אך לפני הכל נוכל לגלות שבשונה ממה שאנו נוטים לחשוב שהמאמץ האנושי היצירתי מושקע בהגדלת רווחתם ונוחותם של האנשים, למרבה הצער לעיתים רבות נקמה שלא פחות מאמץ מושקע בלצמצם את הרווחה והנוחות האישית של האנשים, ומקלדת QWERTY היא דוגמא טובה לכך.

סידור מקלדת זה הוא פרי המצאתו של כריסטופר שולס, שפיתח מסחרית בשנות השבעים של המאה ה-19 את מכונת הכתיבה שהפכה לפופולארית. מכונת כתיבה זו נעזרה במנופים שהיו מחוברים לכל אות ותפקידם היה להקיש על הנייר ולחזור לאט למקומם.

תחילה אכן סידר כריסטופר שולס את המקשים לפי האלף-בית, אך אז הוא גילה שבצורה זו של הקלדה מהירה מידי של האותיות הסמוכות זו לזו המנוף של האות החדשה היה נתקל במנוף של האות הקודמת ומוביל לתקיעת המכונה.

לכן ויתר שולס על הסדר האנלפבתי וסידר את האותיות במקלדת מיוחדת שבה האותיות הנפוצות ביותר מפוזרות בין השורות ונמצאות בעיקר במקומות הפחות נגישים על המקלדת. בכך הצליחו היצרנים להאט את ההקלדה ובמקום שהמכונה תיתקע, נתקעו האנשים עם מכונה מסורבלת יותר.

לימים הוחלפו המנועים בקפיצים, במכונות כתיבה חשמליות ובמחשבים והטכנולוגיה ככלל התפתחה, הומצאו פריסות הקלדה נוספות, אך הן אינן תפסו והאנושות רובה ככולה העדיפה להישאר מבחירה עם המקלדת המסורתית שנפוצה ומשמשת אותנו עד היום, למרות שיעילותה פחותה משמעותית מזו שיכולנו לעשות בה שימוש, ועל אף שהבעיה הבסיסית כבר אינה קיימת בכלל, בדומה ללא מעט מנהגים והרגלים שהשתרשו והשתמרו במחוזותינו.

כריסטופר שולס לא היה הראשון שהשקיע משאבים כדי להקשות על האנשים מתוך אידיאולוגיה חינוכית. פרעה הוא אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך והגישה שלו לפתרון בעיות היתה: "נרפים הם על כן צועקים הם לאמור נלכה נזבחה לאלוקינו, תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".

תכבד העבודה

בעבר נתקלתי בפרוספקט פרסומי של מסגרת טכנולוגית לנוער מתמודד, שם היה כתוב שה"מוטו" שלהם במסגרת הוא: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".

הרמתי לעצמי כבר אז גבה נוכח העובדה שהם טרחו לאמץ את המוטו של "פרעה" כאג'נדה חינוכית למסגרתם, אך מעבר לכוונות הטובות של להעסיק את הנוער בעבודה או לימודים כלליים כדי למנוע ולשמר אותם מאלטרנטיבות חיוביות פחות, המגמה של 'להקשות על אנשים', ליצור עניין ולהעסיק אותם בקטנוניות שאין גופי תורה תלויים בה, משמשים לצערנו כדרך שבשגרה עד היום גם מסגרות שמרניות וטובות אף יותר.

אחד הבחורים המיוחדים והמוערכים בהם אני נפגש מידי שבוע הלומד בישיבה קטנה נחשבת פיתח בוז מסוים כלפי המגזר החרדי כולו.

הוא לא מעוניין לראות את עצמו ח"ו במקום אחר, הוא מאמין ושומר תורה ומצוות ואף נהנה ללמוד במיוחד כאשר הוא מרגיש ייחודי וזה מוביל אותו לתחושת מיצוי והנאה, אך קשה לו מאוד עם ה'עדריות' של המגזר.

זה בא לידי ביטוי מבחינתו בהיתפסות המוגברת לסממנים חיצוניים מבדלים שלעיתים נראה שהעיסוק בהם תופס יותר זמן ומשאבים מהמשגיח והראש ישיבה מאשר קידום הלמידה והבנייה האישית בישיבה, שמטריד אותם יותר אם הוא ילך עם כובע וחליפה ברחוב, ושלא יעז לצאת גם ליד הבית עם סוודר בגוון פחות ישיבתי או עם מכנסיים שחורות שלא מהבד המקובל, עם תספורת שיש בה מעט דירוג וכן הלאה...

אפקט העדר

תחושה עזה שמקננת בקרב לא מעט בחורים בגיל זה היא כי ההתמקדות בישיבה קטנה היא בלשלוט בהם, בהתעסקות אובססיבית בחיצוניות ובהגדרות טכניות וחיצוניות למדי, לעומת עבודת תיווך והסברה אמיתית וכנה שהיתה מסתבר מגיעה לאותן התוצאות וכנראה גם לטובות יותר באמצעות תהליך אמיתי ומושקע יותר.

כאשר שאלתי השבוע בכולל מספר אברכים מעולים כיצד אני יכול לדעתם "לתווך" לאותו נער את "פנימיות" הצורך ללבוש כובע וחליפה ברחוב ולא רק כעניין של החצנת זהות והצהרת שייכת לחברה, התפלאתי (חשבתי שרק אני הבעייתי) כאשר כל התשובות מסביבי, של אנשים מכובדים ות"ח רציניים היו כאמור: אין דרך כזו.

כל אחד גולל לפתע את סיפוריו האישיים בישיבה קטנה ואת הסיבות שהוא התקוטט עם רבותיו בישיבה על דברים שוליים שכאלו תוך בדיקת גבולות שהסתיימה לא פעם בסילוקו הביתה או לחילופין ביישור קו מעשי ואסטרטגי מצד התלמיד, מבלי לפתוח את הדברים ולהבינם לאשורם.

בשורה תחתונה ידעו כולם להסביר כי אכן, גם הציבור שלנו, ככל ציבור אחר, לוקה בחסרונות כאלו ואחרים, מהם גם העיסוק בנראות וחיצוניות, ב"מה יאמרו" המקודש שעל פיו יישק דבר, שכובע וחליפה הם "תלבושת אחידה" (שמקורה ההיסטורי תלוי באיזור הגיאוגרפי שבו שהו סבותיך) ושכאשר אני נמצא במסגרת כלשהי אני מבין שעל לכבד את דרישות המקום, בדיוק כמו בחורת סמינר עם תלבושת אחידה, חייל בצבא שחוסר הקפדה על התלבושת והתספורת עלול לעלות לו בכלא או גברים בסקוטלנד שילבשו חצאית מסורתית. זה הקוד.

בכל ישיבה דרושים 'מתווכים', 'שרי הסברה יהודית', שלא יפחדו ויהינו לפתוח סוגיות ליבה מרכזיות שמטרידות את הנערים שמחפשים תשובה אמיתית לשאלות...

לשאול שאלות באמונה או על מנגנון המסורת החרדית ולרצות לפתוח ולהבין דברים זה לא מראה על "נער נושר", לפעמים להיפך, דווקא זה שאין לו מענה כי אין בנמצא מי שיענה לו תשובה מתוך כבוד והכלה, כנות והנגשה, הוא זה שעלול לדחוף אותו לנשירה מהר יותר...

האם הגישה והפילוסופיה בישיבות הללו שאינן יודעות לדברר את האמת לא מתומצתת כיום בפסוק שהזכרנו "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר"?

ונכון, זה גיל בעייתי של הנעורים שבהם הם מחפשים אותנו ובודקים גבולות ומתפקידנו להציב להם את אותם גבולות כאשר הם מנסים אותנו וגם לאכוף.

התספורת המדורגת, הסוודר עם הקפוצ'ון, האיחור לתפילה והחריגה מכללי הישיבה הרשמיים הם כולם "בדיקת גבולות" וחלק מתפקיד הממונה על כך בישיבה הוא לעמוד על הגבולות ולעשות עם הנערים עבודה על כך.

גישה זו של "תכבד העבודה" יכולה אף להצליח לא פעם ולא פעמיים, בעיקר לגדל דור של עבדים ולייצר "אילוף" במקום "חינוך".

אך האם אכן נעשית עבודה מעבר לכך?

שמא זו מלחמת התשה של כוחו של מי גדול יותר? אתה תבדוק אותנו שוב ושוב ואנחנו בסופו של דבר נקרא להורים, נעיף הביתה ונשתמש בכל הכח שבידנו 'כדי ללמד אותך לקח'?

תקשורת ישירה

בפרשתנו ניתן ללמוד גם על הגישה המקדמת, המיטבית.

גישה של כנות ואמת, של תיאום ציפיות ותקשורת ישירה.

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר"

אחרי שהיחסים עלו על שרטון עד כה ונראית הסלמה בטיב היחסים בין יוסף לאחים שכמעט ונגמר בפיצוץ, יהודה ניגש, קרוב, ללא המליץ ביניהם, בלי שיפלו דברים ב'תרגום', בצורה ישירה שמקרינה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", הוא פונה אליו במילים רכות, במחמאות שעשויות לייצר מוטיבציה וכימיה ולייצר רגש זהה של היושב מולו ומתחיל לגולל לו שוב את הסיפור מראות עינו.

אנו נחשפים בתחילת הפרשה להתגוללות הסיפור במבט של יהודה, שבוחר לספר שוב את הסיפור כולו ליוסף מראשיתו ועד סופו, כולל 'קטעים שנקטעו בעריכה' ולא היו ידועים לו, על הדיאלוגים שהיו בבית.

למה הוא מספר לו שוב את כל הסיפור?

יתכן והפעם הסיפור מקבל נופך כנה ואמיתי יותר. יתכן גם ונעשה פה תיאום ציפיות מחודש ובמצב כזה אנחנו צריכים לשמוע את הציפיות של שני הצדדים, את הסיפור שלהם כפי שכל אחד מספר אותו אישית והבין אותו, אחרת לא נוכל להגיע לעמק השווה.

חשיבות עצומה יש לתקשורת ישירה שכזו, בלי גורמים שמתערבים באמצע, בכנות והכלה של הסיפור השני, ולא פלא שהתורה מגלה לנו שזה היה אקורד הסיום לדרמה המשפחתית, ודווקא להתנהלות הזו לא יכול היה להישאר יוסף אדיש, מה גם שהיה עד כה בשליטה רבה, לאחר השיחה הזו כבר "לא יכול יוסף להתאפק", הוא בוכה ונופל על כתפי האחים ברגע האיחוד המשפחתי.

כנות ותקשורת ישירה משמעה איחוד.

איחוד עם הרעיון שיושב כעת בלב של הבחור, איחוד רגשי אמיתי בין הרב שהסביר לו לבין התלמיד שהבין.

מותר גם לרב לומר שהוא לא מבין, שזו שאלה, שהוא צריך לחשוב, שזה מנהג שנשתרש ואנו מחזיקים בו מסיבות שונות גם אם אין גופי תורה תלויים בו, מותר להיות אמיתי גם כשאתה בפרסונה של משגיח ורב דגול, לא רק מותר- אולי גם חובה. דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב.

היעדרם של כל אלה משמעותו- נתק מתמשך, ניתוק או חוסר חיבור לעצמי, לתהליך, למסגרת שבה אני נמצא, לעולם המצוות שמקיף אותי ולהקב"ה - אם מה שהכי מטריד אותו זה שאני אלבש כובע חליפה ברחוב כפי שמיצגיו בעולם הזה מדבררים אותו בלהט. ואז - "איך אעלה אלי אבי והנער איננו איתי"?

אם לומר בכנות, אני אישית מצפה מאוד מאנשים דגולים שנמצאים במקומות טובים ומשמעותיים בחיי ילדינו שיעשו יותר מלהעסיק אותם ב"עבודה קשה לבל ישעו בדברי שקר" ולא רק יטרטרו אותם במלחמה מתמדת על הגבולות או יפנו אצבע מאשימה לעבר אחרים.

אני שמח להיתקל במסגרת נסיוני בשטח באנשים ראויים שפועלים אחרת ואני מאמין להם. תלמידיהם מוכיחים את זה בשטח.

אני אשמח לגלות בכל מסגרת שהיא את האדם הזה, הכנה והאמיתי שיוכל לתווך לילדיי ולתלמידיי את חיי הדת והמצוות שלהם, לעשות להם סדר והפרדה בראש מה עיקר ומה טפל, מה "דאוריתא", מה "דרבנן", מה "מנהג", מה "מסורת" ומה "טמטום".

הוא ישיג את אותה תוצאה בסופו של דבר, רק ביותר. הרבה יותר.

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com