רגע אחרי שיוסף יצא מבית האסורים, והפך למלך מצרים, מתארח בתוכנית 'המבדיל', רונן דבש כדי לספר את סיפורו המופלא – הבריחה מהודו, סיפור עוצר נשימה על הכלא הקשה בהודו, ועל הבריחה החוצה, אל הבית, מה שלא קרה לפניו.
עשור וחצי לאחור, כמעט ולא היה ילד שלא קרא את הספר 'הבריחה מהודו'. ניחוחות המזרח מתערבלים להם יחד עם הקושי העצום שבישיבה בכלא של עולם שלישי.
רונן דבש סיים את הצבא וכמו ישראלים רבים המחפשים משמעות, התחיל לשוטט בעולם, מנסה למצוא פתרון לחידה הקיומית. באחת מהפעמים ששהה בהודו, פגש ישראלי אחד שגר בבדידות בהרי ההימלאיה, על גדת נהר קטן. דבש העביר איתו כמה ימים, כשלפתע הוא מבחין במפה קטנה על השולחן, ובנרות קטנים עליו. שם החלה חזרתו של דבש אל היהדות.
דבש מספר על כך שהוא מרגיש באותה תקופה שהקב"ה מלטף אותו, הוא מתחתן ונולדת לו ילדה. בין לבין הוא טס להודו לעסקים, ובאחת הפעמים, ישנו בלבול בין החבילות, ודבש נעצר בחשד להברחה.
הודו נחשבת למדינה בה הכל איטי, איטי ממש. כתוצאה מכך אדם יכול לשבת ולחכות לפתיחת משפטו כמה שנים. וכך, דבש מועבר אל כלא בעיר מומבאי (בומבאי).
"במחשבה אדם יכול לדמיין תנאים קשים, אך המציאות עולה על כל דמיון", מהרהר דבש, "הכניסו אותי לכלא גדול שנבנה על ידי האנגלים בשנות העשרים הקודמות. הכלא מחולק לכמה האנגרים, כשבשלי כתוב על הקיר בכניסה 'עד 40 איש', כשבפועל היינו 400, כלומר, פי עשרה."
במדינה שבה עשרות מיליוני אנשים גרים ברחוב וכמעט שאינם חיים, בוודאי שלא לפי הגדרת המערב לחיים, על הכלא להיות קשה יותר, על מנת שלא לגרום לאנשים לבכר את הכלא על פני החיים שבחוץ. דבש מתאר את התנאים הנוראיים בחדר עצמו: "הקירות היו מפוייחים להחריד, והריח בתוך החדר זוועתי.
אין מיטות בכלל וכולם ישנים על הרצפה הבטונית, ומכיוון שאין מקום, כולם צריכים לישון על הצד, אחד צמוד לשני, בלי יכולת תזוזה באמצע הלילה. ישנו ברז אחד שפועל שעה ביום, והוא אמור להספיק לאנשים לשתייה ומקלחת לכל היממה. כל אסיר מקבל קערה, אותה הוא שומר איתו עד סוף המאסר, לתוכה הוא מקבל את האוכל.
פעמיים ביום מקבל כל אסיר כף אורז בעל גוון חום ש'התיישן' כבר זמן רב, ופיסת לחם הודית המכונה 'צאפאטי', אלא שכאן אותו צאפאטי מלא בשערות וכמעט שאיננו אכיל.
ביום הראשון ניסיתי ללעוס, וכלום. אח"כ ראיתי את האסירים ממלאים בדלי מים, מבעירים כל מה שיכלו למצוא – פלסטיק וכו', מכניסים את הלחם פנימה, הופכים אותו לעיסה וכך מצליחים איכשהו לאכול אותו, מה שהופך את כל המקום למשרפה נוראית.
לנסות ליצור קשר עם הסוהרים, גם הוא קשה, כשלא מתאים להם, אתה תחטוף מכות מהמקלות איתם הם הולכים, ובקיצור, אין עם מי לדבר".
רק חודש לאחר מאסרו של דבש הוא מצליח ליצור קשר עם המשפחה, ואחיו מגיע לביקור, הכולל בתוכו כסף רב, כי ככה הדברים עובדים בהודו, ככל שתשחד יותר – תקבל תנאים נוחים יותר.
דבש מוזמן למשרד מפקד הכלא, פוגש שם חבר שנמצא כבר שנתיים בכלא שאומר לו "התפללתי שלא אפגוש עוד יהודי בכלא", ומסביר לו שהוא עצמו נמצא בחדר גדול מעט יותר.
לאחר משא ומתן דבש מועבר אל אותו חדר, ומקבל תפילין וספרים משליח חב"ד שבעיר הרב גבי הולצברג הי"ד (הוא ואשתו נרצחו במתקפת הטרור ב2008).
יום אחד חלה דבש במלריה, המצויה בהודו, ולדבריו עשרות מתו ממנה בבית הכלא. הוא בתהליך פינוי לבית החולים, ובדרך עוצר בשירותים שנמצא בתוך מתחם הכלא.
הנוהל הוא שאסור לאסיר לסגור את הדלת, אך כשדבש נכנס ומשאיר את הדלת פתוחה, נכנס אדם נוסף ואומר לו תסגור בבקשה את הדלץ דבש לא מבין בדיוק, אך סוגר, ולהפתעתו, הסוהרים לא אומרים דבר.
הוא מבחין בחלון, נוגע בחלונות, והזכוכיות מתפרקות בידיו. הוא שולף את כולם, מנסה למשוך את סורג החלון, ושוב, הכל מתפרק. הרעש שבמשיכת המסגרת עצר לרגע את דבש, הוא מחכה בפחד לכניסת הסוהרים, ועדיין דממה. המשמעות של אדם המנסה לברוח בהודו היא טראגית. הוא הופך למנודה, ומוחזק באזיקים לכל חייו גם בכלא – אף אחד לא רוצה להיות אסיר שניסה לברוח ונתפס.
דבש משתחל החוצה, קופץ מעל גדר הכלא, ונבלע בתוך ההמון. הוא עוצר בבית חב"ד שם הוא מקבל כסף על מנת להמשיך אל המקום היחיד שבו אפשר לצאת איכשהו מהודו – הגבול עם נפאל.
בתכנית האירוח "המבדיל" מתארחים מידי שבוע, יוצרים, אמנים, אנשי תרבות ודמויות שונות מרחבי העולם, שידברו על נקודות אור שונות שפגשו במהלך חייהם.
את התכנית מגיש האמן והיוצר זלמן שטוב, בהקדמה של הבדלה בסגנון קרליבך, וברעיון קצר מתוך הפרשה. שבוע טוב וחורף בריא.