א. מקור הדין
הגמרא במסכת עירובין[1] מביאה את דברי הברייתא האוסרת לבדוק את השדה והצומח בה כדי לדעת מהן מלאכות השדה הנצרכות לביצוע בימות החול שלאחר השבת, כמו כן אוסרת הברייתא ללכת בשבת אל קצה העיר מקום בו בזמנם היה ממוקם בית המרחץ, כדי להיות מוכן ולהיכנס לבית המרחץ מיד בצאת השבת.
עוד אומרת הגמרא כי הטיול לצד השדה או בית המרחץ כשלעצמו איננו אסור, אלא איסור ההליכה לשדה ולבית המרחץ מתייחס אל פעולה או הליכה שניכר מהן כי מטרת ההולך היא לצורך בדיקת השדה ולצורך ביצע הכנות להיכנס אל בית המרץ עם צאת השבת, אך כאמור טיול בעלמא אין בו איסור.
עוד מבארת הגמרא כי האיסור ללכת אל קצה העיר או ללכת לצד השדה מוגבלים למקרה בו ניכר מתוך מעשה האדם שהוא מתכונן להיכנס למרחץ בצאת השבת או שהוא מבצע בדיקה לגידולי השדה כדי לתכנן את מלאכות השדה הנדרשות לביצוע בימות החול, אך הילוך לשם טיול אין בו איסור.
נחלקו הראשונים בטעם איסור ההליכה אל השדה או אל בית המרחץ למרות שאין ההולך עושה מלאכה האסורה בשבת.
הרמב"ן[2] והרשב"א[3] מבארים כי מאחר שניכר ממעשי ההולך שהוא עוסק בצרכי חול ממילא שיכול להתעורר חשד אצל מי שרואה אותו כי בכוונת ההולך לעשות גם מלאכות האסורות בשבת ולא רק לבחון את הנצרך בשדהו וכדו' וממילא אסרו חכמים ללכת לצד שדהו או ליד בית המרחץ משום החשד.
רש"י[4] והרמב"ם[5] מבארים שאיסור ההליכה לצד שדהו ולצד בית המרחץ הוא משום שאסור לאדם לעסוק בחפצי חול בשבת וכיוון שבדיקת השדה או ההכנות להיכנס למרחץ הינם עסקי חול הרי שהם אסורים.
איסור עשיית חפצי חול בשבת נלמד במסכת שבת[6] מהפסוק "ממצוא חפציך ודבר דבר"(ישיעהו נח יג) חפציך של חול ודיבורך של חול הרי שהם אסורים בשבת אבל חפצי שמים ודיבור בהם מותרים. עוד דורשת הגמרא כי דיבור של חול הרי שהוא אסור, אבל הרהור בעלמא בדברי חול אין בו איסור.
בעניין זה כתב רבינו יונה[7] כי דרשת הגמרא המתירה הרהור בעלמא בדברי חול מתייחסת להרהור בדברים שאין בהם לכדי הביא ליגון ודאגת הלב, אך מחשבות חול הגורמות לצער ותוגה הרי שהן אסורות וכן אנו מבקשים בהוספת רצה בברכת המזון "שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו" ובתפילת שבת "מנוחת שלום והשקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה".
ב. פסק השולחן ערוך והעולה מהדברים
לעניין ההליכה לצד שדהו לבדוק את הנצרך לה וכדומה פסק השו"ע בסימן שו סעיף א "ממצוא חפצך, חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ" ובמגן אברהם[8] ביאר כי האיסור לעיין בנכסיו וכדו' מתייחס למקרה בו ניכר מתוך מעשי המעיין שהוא עושה זאת לצורך עבודה ועשיית מלאכה בימות החול (כשיטת הרשב"א והרמב"ן), ובחיי אדם[9] כתב כי אין לעיין בנכסים ולחשב את מלאכתו לימות החול וזאת גם אם לא ניכר הדבר מתוך מעשיו (כשיטת רש"י והרמב"ם).
המשנה ברורה הביא את שיטת המגן אברהם שאיסור ממצוא חפציך הוא במקרה שניכר מתוך מעשיו שבדיקת השדה או נכסיו עשויה לצורך מלאכת חול, אך באם ממעשיו אינם ניכרים הרי שאין בבדיקת השדה וכדומה איסור מצד דין "ממצוא חפציך" אך פעמים שיהיה על המעיין להימנע מבדיקת נכסיו וזאת ככל שבדיקת שדהו או נכסיו עשויה לעורר בו מטרד או עצב וכפי שיבואר לקמן.
לעניין הרהור בליבו על עסקיו פסק השולחן ערוך בסעיף ח: "הרהור בעסקיו מותר ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה" וממילא שפעמים יש להימנע מהרהור בליבו על נכסיו וזאת במקרה שיש בכך כדי לגרום למטרד או עצב.
כתב האורחות שבת[10] כי אדם המעוניין לקנות לשכור דירה, הרי שאין לו ללכת בשבת לבחון את הדירה או את הנכס וככל שניכר ממעשיו שהוא עושה זאת לצורך קניה או עשיית עסקה וכדומה, אך לכתחילה ראוי שלא יעשה זאת אף אם הדבר איננו ניכר מתוך מעשיו. כמו כן, אין לעיין בדירתו כדי לבחון את אופן הרחבתה או את האופנים האפשריים לביצוע שיפוץ וכדומה.
בעניין זה כתב בפסקי תשובות[11] כי אין לעיין ולבחון חפץ שראה אצל חברו ככל והמעיין חושב בליבו לרכוש חפץ דומה, ולכן אין לעיין בארון מיטה וכדו' המצויים אצל חברו ככל ובדעת המעיין לרכוש חפצים דומים ובאופן שניכר ממעשיו שההתבוננות היא לצורך רכישה, כמו כן אם בכוונתו לרכוש את החפץ הרי שאין לשאול פרטים על החפץ כגון היכן נרכש, מהי עלותו וכדומה.
כתב שמירת שבת כהלכתה[12] כי מעיקר הדין מותר להלוך ברחובה של עיר ולהסתכל על חלון ראווה של חנות המצויה ברחוב שכן המתבונן בעלמא יכול להתענג מכך, אך אם ניכר ממעשיו שהוא מתבונן ובוחן דבר מה לצורך רכישתו (או שמעיין במחיר המצוין על החפץ או בשלטי פרסום המוצבים בחנות וכדו' דבר האסור גם בשל גזירת שטרי הדיוטות עי' שו"ע או"ח סי' שז) הרי שיש בכך איסור.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
[1] עירובין לח ע"ב – לט ע"א.
[2] חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קנ עמוד ב "והא דאמרינן במס' עירובין ומייתי לה רבינו הגדול ז"ל לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתחה של מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד, ההיא משום חשדא שכל הרואה אותו מטייל ועומד שם מכיר ויודע שלכך הוא מתכוין שיכנס למרחץ ומפני כך אסרוה."
[3] חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קנ עמוד ב "ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין (ל"ח ב') לא יטייל אדם בתוך שדהו לראות מה היא צריכה וכן לא יטייל לפתח מדינה כדי ליכנס במרחץ מיד, התם הוא דבתוך שדה שהיא צריכה לניר ולעבוד מינכרא מילתא, וכן מטייל לפתח המדינה מפני שהמרחץ שם ומינכרא מילתא ואתי לידי חשדא."
[4] רש"י מסכת עירובין דף לט עמוד א ד"ה מוכחא מילתא "מאי בעי בשדהו, אם לא לידע מה היא צריכה, ורחמנא אמר ממצוא חפצך וגו' (ישעיהו נח), וכן בפתח המדינה, אבל חוץ לעיר עד התחום - לא מוכחא מילתא דלערובי לצורך מחר קאזיל, ולא מסקי אינשי אדעתייהו, אלא, אי צורבא מרבנן הוא - אמרינן שמעתא משכתיה, שמהרהר בה ואין דעתו עליו.
[5] רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ב "אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו, וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו."
[6] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיג עמוד א "וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור - אסור, הרהור - מותר."
[7] רבינו יונה אגרת התשובה דרש ב אות לה.
בית יוסף אורח חיים סימן שו "והרהור בעסקיו מותר. בפרק שואל (קנ.) ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר:
ומה שכתב ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם. כן כתב ה"ר יונה באגרת התשובה (דרש ב אות לה [יום ה]) אסור לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת אף על פי שאמרו חכמים הרהור מותר אם יש לו מתוך ההרהור טרדת לב או נדנוד דאגה אסור שנאמר ועשית כל מלאכתך ואמרו במכילתא (יתרו, בחדש פ"ז אות ט) שתהא כל מלאכתך בעיניך כאלו היא עשויה שלא תהרהר עליה וכן אנו אומרים בתפילה מנוחת שלום השקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה ובברכת מזון אנו אומרים שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו עכ"ל"
[8] מגן אברהם סימן שו ס"ק א "ודוקא היכא דמנכר' מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט עמ"ש שם"
[9] חיי אדם כלל ס סעיף ב.
[10] אורחות שבת פרק כב סעיף א.
[11] פסקי תשובות אורח חיים סימן שו אות ב "ואפילו אינו מדבר כלום, מכל מקום אסור משום 'ממצוא חפצך', ומצוה לימנע גם כשאינו ניכר ממעשיו שמעיין בנכסיו, וכדלהלן בשו"ע (סעי' ח') משום עונג שבת שלא יחשוב כלל מעסקיו, אבל מעיקר הדין אין איסור אא"כ ניכר ממעשיו שמעיין לצורך לעשות איזה דבר האסור לעשותו בשבת בין15 מן התורה או מדברי סופרים.
ואין שום הבדל בין מעיין בנכסיו, או בנכסי חבירו, כשניכר ממעשיו שמעיין כדי לחוות דיעה לחבירו מה צריך לעשות למחר.
ולכן אסור ללכת בשבת למגרש או קרקע או בית ודירה כדי לבודקה ולעיין עליה אם ראויה לקנותה או לשוכרה, וכל שכן שאין ליכנס לשדה או פרדס העומד באמצע עידור או ניכוש או בזמן הקציר והבציר, וכן אין ליכנס לבנין או דירה באמצע בנייתה, כשנראה כמי שנכנס לשם לצורך לבדוק ולראות מה היא צריכה למחר, וכן כשעושה שיפוצים ותוספות בניה בביתו אין לו לסייר שם באופן שנראה כמעיין בה לראות מה שצריכה לצורך בנייתה. וכן כשזקוק לקניית ארון מטה כסא וספסל ושאר חפצים, ורואה חפץ כעין זה אצל חבירו, אסור לו לעיין ולהתבונן בו מכל צדדיו וכדו' באופן שניכר שהתבוננותו הוא לצורך קניית חפץ כעין זה, וכל שכן שאסור לשאול פרטים כיצד נעשה ואצל מי ומה שווי דמיו וכדומה, אבל להתבונן בחפץ כשאר בני אדם אין איסור, וכנ"ל."
[12] שמירת שבת כהלכתה פרק כט סעיף י.