הסיפור:
אורח נכנס לבעל הבית, ושאל לבעל הבית: מאין פרנסתך? והשיב לו: אין לי פרנסה קבועה בביתי, רק מחייתי מן העולם. ושאל לו: מה אתה לומד? והשיב לו. והיו משיחים יחד, עד שנכנסו בתוך שיחת דברים היוצאים מן הלב.
והתחיל בעל הבית להשתוקק ולהתגעגע מאד. איך משיגים ומגיעים לאיזה דבר מעלה שבקדושה? אמר לו האורח: אני אלמד עמך.
ותמה הבעל הבית, והתחיל לחשוב אולי - אינו בן אדם כלל? אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם, אך תיכף נתחזקה האמונה אצלו להאמין בו, והתחיל תיכף לקראו רבי.
ואמר לו: קודם כל אני מבקש ללמוד מכם, איך להתנהג בכבודכם, ואין צריך לומר שאפגום ממש בכבודכם חס ושלום. רק אף על פי כן, בן אדם קשה לו להיזהר לגמרי כראוי, על כן אני רוצה שתלמדוני: איך לנהוג בכבודכם? והשיב לו: כעת אין לי פנאי. בעת אחר אבוא אצלך ואלמדך זאת. וכעת אני צריך לילך מכאן.
ואמר לו: גם על זה אני צריך ללמוד מכם, כמה אני צריך ללוות אתכם. ואמר לו: עד אחר הפתח. והתחיל לחשוב, איך אצא עמו? כי כעת אני עמו - בין הבריות, ואם אצא עמו לבדו, מי יודע מי הוא?
שאל לו, ואמר לו: יש לי פחד לצאת עמכם. השיב לו: אם אני יכול כזאת ללמוד עמך, גם עתה, אם ארצה לעשות לך איזה דבר, מי ימחה בידי? ויצא עמו מן הפתח.
ואזי, תכף חטף אותו! והתחיל לפרוח עמו! והיה קר לו, ולקח מלבוש - ונתן לו. ואמר לו: קח זה המלבוש וייטב לך, ויהיה לך אכילה ושתיה ותשב בביתך. ופרח - עמו!
בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו, ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו. אך הסתכל, והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה - כדרך העולם. בתוך כך חזר והסתכל, והנה הוא פורח כבתחילה.
חזר והסתכל - והנה הוא בביתו. חזר והסתכל - הנה הוא פורח. וכן היה מתנהג - זמן רב! אחר כך הוריד אותו - בין שני הרים בגיא. ומצא שם ספר, והיו בו צירופי אותיות א' ז' ח' הוא ד' וכו'. והיה מצויר בהספר כלים, ובתוך הכלים היו אותיות.
גם היה בתוך הכלים - אותיות של הכלים, שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים, והיה לו חשק מאוד - ללמוד את הספר. בתוך כך הסתכל - והנה הוא בביתו. חזר והסתכל - והנה הוא שם. והתיישב עצמו לעלות אל ההר, אולי ימצא שם איזה ישוב. וכשבא אל ההר, ראה עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב. ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצוירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים, שעל ידם עושים אלו הכלים.
והיה חפץ לקחת משם אלו הכלים! ולא היה יכול! מחמת, שהיו נסבכים שם על הענפים - שהיו בעקמומיות! בתוך כך הסתכל - והנה הוא בביתו. והייתה לו פליאה גדולה: מה זאת, שהוא פעם בכאן - ופעם שם? והיה חפץ לספר זאת לבני אדם.
אך, איך מספרים פליאה כזו לבני אדם? מה שאין ראוי להאמין? בתוך כך הסתכל מן החלון, וראה את האורח הנ"ל. והתחיל לבקש אותו מאוד - שיבוא אצלו. ואמר לו: אין לי פנאי - כי אני הולך אצלך. אמר לו: זה בעצמו נפלאת בעיני, הרי אני כאן, ומה זה שאתם הולכים אצלי? השיב לו: בשעה שנתרצית לילך עמי ללוות אותי מן הפתח, אז, לקחתי ממך הנשמה - ונתתי לה לבוש מן הגן עדן התחתון. והנפש- רוח נשאר אצלך.
ועל כן, כשאתה מדבק מחשבתך לשם - אתה שם. ואתה ממשיך הארה - ממנו אליך. וכשאתה חוזר לכאן - אתה כאן. ואיני יודע מאיזה עולם הוא. מעולם טוב - הוא בוודאי! ועדיין לא נגמר - ולא נסתיים.
הפירוש:
"אחר הדלקת נר חנוכה בלילה": הסיפור מתחיל עם מציאות של - 'לילה'. את הנרות מדליקים בצאת הכוכבים, רבי נחמן מלמד עקרון רוחני יסודי: האור שנדלק לאדם, חייב להתחיל מ'לילה' - 'חושך'! או כל מצב אחר של - העדר וחיסרון.
'לילה' מצב של שינה רוחנית - כמו בחלום: כשאדם ישן והוא חולם, הוא נמצא במציאות דמיונית, וחי באשליית החלום, והוא לא מודע לכך, שעוד מעט הוא יתעורר, ויגלה, שהוא בעצם, עד עכשו – ישן!
כשהאדם מתעורר, הוא מגלה שהמציאות האמיתית שונה לגמרי ממה שחשב כש'ישן'.
כמו בשינה פיזית, כשאנו ישנים נדמה לנו, שמה שאנו רואים בחלום - זאת האמת! כך בשינה רוחנית, האדם חושב שמה שנראה ו'נדמה' לו, זאת - המציאות האמיתית.
להדליק ב'לילה' – שלהבת קטנה
האדם שרוי בתרדמת רוחנית: חוסר מודעות לתפקידו האמיתי בעולם. אבל, יש משהו, רחוק ועמום שמטריד את האדם משנתו הרוחנית, בגדר: "אני ישנה ולבי ער".
הנשמה 'ישנה' ולא קולטת כלום, אבל - הלב ער.
ב'חושך' הגדול, יש נקודה קטנה שמהבהבת ודולקת, וזהו נר החנוכה: שלהבת אור – קטנה, בתוך החושך הגדול שמצוי בתודעה של האדם.
הדלקת האדם 'מלמטה', מדליקה - 'התעוררות מלמעלה'
כל אדם מקבל 'רמזים' משמים כדי שיתעורר, ויעשה שינויים, אבל, תפקידו להתחיל לעשות את הפסיעה הראשונה, אפילו – הכי קטנה!
הדלקת נר קטן: תרשה לעצמך להדליק בנר קטן את ה'חושך' הרוחני שאתה מצוי בו, ואם תעשה זאת, בדיוק ברגע זה – הסיפור יתחיל!
ברגע שהאדם מתחיל להדליק את 'נר' נשמתו, ופותח את ליבו, המציאות הרוחנית יכולה להתחיל להשתנות. רק אז:
הדלקת האור מתחילה - בבית
"אורח נכנס לבעל הבית": הבית הוא מקום שהאדם מרגיש בו 'בעל הבית' המנהל, המחליט, יש לו שם תחושת בטחון טבעית מפני מה שאורב לו בחוץ, ולכן, האדם אוהב להסתגר בביתו. בית מסמל את החיים השוטפים, וההנאות הרגילות של החיים.
'בעל בית' ב'גירסה' הרוחנית: האדם חושב שהוא יחיה לנצח, ואם הוא משיג את הצרכים הגשמיים שלו, הוא חושב, שהוא לא צריך יותר מזה.
מחשבה רוחנית באה רק – כ'אורח'
אם האדם 'מדליק' נר חנוכה, הוא פותח פתח, ואז: "אורח נכנס - לבעל הבית".
האורח הוא: המחשבות שיש - משהוא 'מעבר', ושבאמת, יש לואיזה 'רצונות' ש'מדגדגים' לו מידי פעם, בעלי משמעות יותר עמוקה ורוחנית. המחשבות הללו הם עדיין בגדר "אורח" - משהו מזדמן ולא קבוע.
מה 'מפרנס' את נשמתך?
האורח שואל את בעל הבית: "מאין פרנסתך?" כלומר: "מה מחיה אותך? מה מקור החיות שלך? מה בעצם מהנה אותך?
לפעמים יש לאדם מחשבה שנכנסת כמו 'אורחת': למה אני חי בעולם? מה תפקידי? ללדת ילדים ולגדל אותם? בשביל מה? בשביל מה אני רץ אחרי פרנסה? מה תכלית חיי?
האם זה באמת מפרנס גם את נשמתך? ובעל הבית עונה: "מחייתי מן העולם".
שפרושו: 'אין לי עבודה קבועה - אין לי מקור הנאה קבוע'.
בכל פעם אני נהנה מדברים אחרים: מחברים, מעבודה, מאוכל, מטיולים... כל פעם יש לי סיפוק מדבר אחר, אבל, אין לו הנאה קבועה.
הרגע, שהנשמה מבינה שאין לה פרנסה – באמת!
"אין לי פרנסה בביתי": באמת, בתוכי פנימה, אין לי משהו קבוע, שנותן לי סיפוק.
זה לא סוד: שום דבר גשמי לא יכול ל'פרנס' את הנשמה! רק דבר 'אמיתי' שמקשר את האדם לבורא עולם.
ללמוד את האמת של החיים - פקיחת העיניים הרוחניות
השאלה השניה: "מה אתה לומד"? מרמזת: "לא הבנת את שאלתי הראשונה".
העולם הזה הוא 'ספר לימוד': תסתכל על החיים שלך, מה אתה לומד מהם? מה אתה שומע? רואה? מה אתה לומד ומבין ממה שקורה בעולם? האם כל מה שקורה בעולם, קורה סתם?
האם החיים בעולם הזה נראים לך הגיוניים? הסבל? המחלות? פחדים וחרדות? לרוץ אחרי הפרנסה? וקצת הנאות? אז... קופת חולים, בית אבות, ולמות? מה אתה לומד מההתבוננות על החיים?
אם תתחיל להתעורר – יעירו ויקיצו אותך
"והשיב לו" - וכך האדם התחיל לחשוב על משמעות החיים - וזאת התקדמות!
"והיו משיחים" עד שהאדם מתחיל לחשוב ברצינות על החיים:
זה מתחיל - לגעת לו בלב...
הוא מתחיל להרגיש: שהוא כבר לא רוצה להמשיך לחיות – סתם, חיים סתמיים!
הוא כבר לא רוצה לחיות ולשרת את האחרים – סתם! האדם מרגיש שכל הזמן 'העולם' תובע ממנו לתת ולעשות, והוא רוצה שלעשיה שלו תהיה - משמעות אמיתית.
כשמתעוררים מבינים – יש תכלית לחיים!
כשהאדם 'קולט' שיש תכלית לחיים, הוא לא מוכן להמשיך לחיות 'סתם', ואז הוא: "משתוקק ולהתגעגע מאד... לאיזה דבר מעלה שבקדושה".
מתעוררת בו תשוקה לחיים עם משמעות אמיתית! הוא מחפש את התכלית שתיתן לו טעם גם - לסבל של החיים, ולכל מעגל הקסמים של החיים בעולם הזה, וכאן – מגיעה התפנית.
'כשהתלמיד מוכן – המורה מגיע'
רק אז, האורח אומר לו: "אני אלמד איתך" שפירושו: יש מציאות אחרת ממה שחיית עד היום, ואני אלמד אותך.
יש תכלית לחיים, ששווה עבורה לעבור את ה'מסע' של העולם הזה, וכשהאדם מגלה זאת, הוא קצת נבהל, והדבר נראה לו מוזר "ותמה בעל הבית והתחיל לחשוב אולי אינו בן- אדם כלל".
האדם חושב, אולי לא מציאותי או אפשרי לחיות את החיים אחרת? מתוך תכלית אמיתית?
זה אנושי לבדוק: מדוע אני חי בעולם הזה?
הוא נבהל וחשב: "אולי אינו בן אדם כלל" אולי זה לא אנושי לבדוק, למה אני חי?
"אך חזר וראה שהוא מדבר עימו כדרך בני אדם" – כן!
זה מאוד אנושי והגיוני - לבדוק מדוע אתה חי!
ואפילו מתבקש שתשאל את עצמך: מדוע אני חי בעולם הזה?
אל תפחד לנסות ולבדוק! התורה היא תורת חיים: "כדרך בני אדם".
הרוחניות זוהרת, דווקא – מתוך העולם הגשמי
היהדות היא היחידה שמלמדת את האדם, שהשילוב בחיים של הגשמיות והרוחניות – כאחד, הוא דבר אפשרי ונכון! וזאת, הדרך הנכונה – לחיות את החיים!
האדם עובד, מתחתן, מגדל ילדים, ואת כל זה הוא עושה, מתוך משמעות רוחנית, ז"א: התורה מלמדת כיצד לשלב את המשמעות הגשמית עם הרוחנית – בהרמוניה מושלמת! וכשהאדם 'קולט' את זה "אך תיכף התחזק האמונה אצלו להאמין בו": הוא מאמין לדברים, ומוכן, ומאפשר לעצמו לקבל את ההדרכה לכך.
מעכבי האושר – הפחד! והשפעת הסביבה
"ואמר אולי איננו בן אדם כלל": ואח"כ, כשהוא רוצה יצאת איתו הוא אומר: "איך אתה רוצה שאצא איתך, מי יודע מה יהיה בחוץ"?
היציאה לחיפוש קשה - האדם קצת 'מקובע', 'מרובע' ומפונק, ולא רוצה להתמודד עם אתגרים או קשיים, כשהאדם מבין שהבנה חדשה דורשת לעשות צעד חדש – הוא מפחד!
הוא מתגבר על הפחד, ונענה לאתגר באומץ! ואומר: "אני רוצה שתלמד אותי איך לנהוג בכם", והאורח עונה לו: "כעת אין לי פנאי, בעת אחר אבוא אצלך ואלמדך זאת"- מוזר!
כיצד יתכן, שכאשר האדם כבר רוצה ללמוד ולהתקדם, האורח עונה לו: "אין לי פנאי עכשיו ללמד אותך" והולך?
כשמתחילים להתקרב – מרגישים דחיה
יש כאן עקרון שרבי נחמן מרבה לדבר עליו:
כשהאדם מתחיל לחפש ולהתקדם בתהליך רוחני, מסייעים לו, ופתאום, הוא נשאר עם הרגשה שעזבו אותו, והוא לבד, וכאילו אומרים לו: עכשיו נראה איך תעמוד בקשיים!
רבי נחמן קורא לזה: "מניעות". האדם מרגיש כאילו מרחיקים אותו, מדוע זה כך? כיוון:
שזאת הדרך היחידה, שבעזרתה האדם בסוף יגיע: לעצמאות רוחנית!
ולכן, בעל הבית שואל: "כמה צריכים ללוות אתכם"? "אמר לו: עד אחר הפתח".
ליווי עד הפתח – האם באמת אצליח?
"כמה צריך ללוות אתכם"? הפרוש: "מה בעצם אני צריך לעשות"? והתשובה: "תלווה אותי עד אחר הפתח".
האדם מפחד 'להיכנס' למציאות רוחנית חדשה, כי זה כרוך בקשיים ואתגרים, ולכן, הוא לא יודע אם יצליח לעמוד בזה, ולכן, הליווי הנצרך באמת הוא רק: "עד אחר הפתח".
השינויים - מתחילים בבית, הכי הכי - ב'קטנה'
הזכרנו שהבית הוא המקום שבו האדם מתנהג איך שטוב לו ושהוא רגיל, ולכן, שם הוא צריך להתחיל לעשות את השינויים, אבל: רק ב'קטנה'!
האדם לא נדרש לעשות שינוי גדול מידי! זה לא מציאותי, וזהו דבר - לא אמיתי, ולא בריא!
הכלל הוא: ההשתנות היא רק "עד אחר הפתח".
האדם מתבקש בהתחלה לצאת רק קצת מההרגלים שלו, לעשות - שינוי קטן!
שיוביל בהמשך למהלך - היותר יציב ועמוק! וזה שיוביל בהמשך לשינוי האמיתי.
הפחד מפני הבריות – כשנכנסים לקדושה
בעל הבית חוזר לחשוש: "והתחיל לחשוב: איך אצא עימו? כי כעת אני עימו בין הבריות, אך אם אצא עימו לבדו מי יודע מי הוא?".
זאת, הדוגמא הקלאסית לפחדים הדמיוניים של האדם!
האדם פתאום מפחד מהאנשים שחיים בסביבתו "אם אצא עימו לבד מי יודע מי הוא?"
לעשות צעד ממשי, ולהתקדם באמת: מי יודע מה יקרה לי? מה יעשו לי? מה יגידו עלי?
יש לך אחריות על נשמתך! אף אחד - לא יפגע או יגן עליך!
"אמר לו בעל הבית: "יש לי פחד לצאת עימכם", אמר לו האורח: "גם עתה, אם ארצה לעשות לך איזה דבר - מי ימחה בידי?"
האורח עונה תשובה חכמה! אם זה באמת מסוכן, אז, זה מסוכן בכל מקרה: גם כשאני איתך בסלון ביתך, וגם כשאני איתך בחוץ.
ואם זה לא מסוכן, אז, כדאי שתבדוק את זה - יותר ברצינות!
האדם חושב שבין אנשים הוא יותר מוגן, וזאת - אשליה!
כי, בסופו של דבר, האדם תמיד נשאר – לבד!
רוצה ל'עוף'? תתחיל לפרוס את הכנפיים...
"ויצא עימו מן הפתח": היציאה מהפתח היא הצעד הראשון שהאדם עושה, כדי להכיר ולפגוש עולם יותר רוחני, ממה שהכיר עד היום.
היציאה פרושה: לאפשר, להשתחרר, לוותר, ולו במעט - על ההרגלים הקודמים.
וכשעושים זאת - קורה דבר מדהים: "ואזי תיכף חטף אותו והתחיל - לפרוח עימו".
מתחילים - ל'הגביה עוף'!!!
לדרגה רוחנית חדשה, שמביאה לאדם הרגשת אושר עילאי, והתרוממות.
ל'עוף', להסתכל על הדברים 'מלמעלה' - במבט הנכון!
כשאתה 'מגביה עוף', אתה מתחיל להסתכל על הכל – 'מלמעלה'!
האדם מתחיל להשתחרר מכל הקטנוניות, והצער שהחיים גורמים לו – וזהו אושר!
האדם מסתכל על מציאות החיים - מגבוה! ורואה אותה לגמרי אחרת, ממה שראה עד היום. פתאום, כל מיני דברים שהיו חשובים לו עד היום – מתגמדים!
בסיפור הזה, בעל הבית - ממריא לשמים, ופתאום - נהייה לו קר.
תמתין בסבלנות - לוקח זמן לרכוש 'כנפיים'!
האדם מרגיש שראשו הגיע ל'שמיים', כי הוא מתחיל להרגיש חוויה ומציאות רוחנית חדשה, אבל, באמת: עדיין, אין לו כנפיים! אלו לא היו - הכנפיים שלו!
הוא עדיין זקוק לתמיכה, ממשהו שמתמצא כיצד 'להגביה עוף' – שידע להדריך אותו, איך ל'עוף' נכון! כי התהליך לוקח זמן, עד שיצליח להמריא - בכוחות עצמו!
ולכן, עדיין קר לו! השמיים עדיין עבורו - אינם מקום מוכר וחמים!
ה'חיות רצוא ושוב' – אין דרך אחרת!
"בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו" וכאן, מלמדים את האדם, שהתהליך להתקדמות רוחנית, עובר תמיד דרך מעברים של - עליות וירידות.
הוא נסק לשמים, וקצת עזב את התפיסה הקודמת שחי בה, ופתאום, להפתעתו, הוא שוב בביתו – חוזר להרגלים הקודמים, וכך, האדם מרגיש עליות וירידות – אין ספור פעמים!
"ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו": האדם לא מאמין, איך יתכן שאחרי שהרגיש חוויות רוחניות, הוא עוד פעם חוזר להרגלי העבר? למידות או תאוות לא טובות?
שואלים אותו, והוא שואל את עצמו, אם הוא חווה חויה רוחנית מרוממת, איך הוא חוזר עכשו למציאות הקודמת? והתשובה: פתאום הוא מגלה איזה התנגדות לתהליך הזה.
'נכספה וגם כלתה נפשי' – לעולם! היתכן?
האדם היה מעדיף - להישאר לנצח בתוך חוויות רוחניות - בשמיים!
"אך הסתכל, והנה הוא מדבר עם בני אדם, ואוכל ושותה כדרך העולם".
הוא לא 'קולט', מה פשר התנועה הזו: למעלה ולמטה - וחוזר חלילה?
האם חייב שזה יהיה התהליך? אין דרך אחרת?
התורה מספרת על חלומו של יעקב אבינו "סולם מוצב ארצה וראשו בשמים, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". יעקב אבינו מתגלה לנו – מסר לדורות!
עולים ויורדים – אין דרך אחרת!
יעקב אבינו מספר לנו: "מלאכי אלוקים עולים ויורדים".
ההתקדמות נעשית תמיד בצורה של - ירידה ועליה!
אדם מוצב בארץ – 'ארציות', ויכול לעלות ל'שמים' – לרוחניות, רק אם הוא מסכים לזרום עם הדרך שהיא – עליה וירידה – לסרוגין! הוא יתקדם!
גם הדלקת נר חנוכה עובדת כך: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני מדליקים שני נרות, את הראשון ואחרי כן את השני. קדימה ואחורה, קדימה ואחורה.
העיקרון שמתגלה כאן: אחרי עליה באה ירידה, ואחרי ירידה באה עליה!
כשמודעים לתהליך – לא נבהלים, זורמים...
חייבים לעבור בדרך לעליות וירידות - משברים וגלים!
האדם יעבור כל מיני קשיים וניסיונות, לפני שיזכה באמת – 'להגביה עוף'!
בטרם - הוא יצמיח 'כנפיים' - משלו!
ומי שיודע זאת מראש, לא נבהל ולא מתבלבל - כשבאה ירידה!
הוא חושב: הגיעה ירידה? ברור! זה הדרך! זה התהליך! אז מה?
אל תתייאש, תמשיך לעשות את שלך, העליה – כבר תגיע!
ה'כלים' לחיים טובים, מצויים – בתורה!
הוא מוצא ספר, שיש בו כל מיני אותיות וכלים – התורה הקדושה, ונראה שיש בה: כל מיני סיפורים, חוקים, קצת פרוזה, ערבוב של כל מיני דברים מעניינים, אבל, מי שלומד את התורה לעמקותה - מבין שהתורה זה משהו אחר - לגמרי!
התורה היא – כלים אמיתיים! שמרוממים ו'מגביהים' את האדם - מבחינה רוחנית.
אני רוצה ולא רוצה – את התורה, יש כזה דבר?
כשאדם לומד ומבין את התורה, אז: "היה לו חשק מאד ללמוד את הספר", יש לו חשק ללמוד את התורה - כי התורה מדברת עליו!
האדם אוהב שמספרים לו על עצמו, מה שהוא עבר, על החיים הפנימיים שלו, ואיך לשפר את מצבו, ואז, יש לו חשק גדול - להסתכל בספר וללמוד אותו.
ואז, שוב קורה מה שקרה: "פעם הוא פה, פעם הוא שם" פעם הוא רוצה את התורה, ופעם לא - עליות וירידות, והאדם עובר כל מיני משברים וגלים - עד שזוכה:
להיכנס פנימה – אל הקודש – אל הקדושה!
ללמוד על החיים מ'העולם' – זה לא זה!
אח"כ הוא עולה על איזה הר, ורואה שם עץ של זהב עם ענפים של זהב, ויש שם כלים כמו שיש בספר, וזה נוצץ, כמו: "עץ של זהב".
זה נראה יותר נוח, ופחות מאיים ללמוד על החיים מתוך העולם, ולא מתוך התורה, כי באמת, גם שם יש כלים, רק שזה הרבה יותר מסובך, כי בפועל:
הוא לא יכול לקחת את הכלים משם, כי הם מסובכים - על הענפים!
מי שלא חי בעולם רוחני – לא מבין ולא יבין
לא ניתן ללמוד איך לחיות את החיים – ללא התורה, "ולא היה יכול מחמת שהיו מסובכים שם על הענפים - שהיו בעקמומיות".
הוא שוב רואה את ביתו, מתפלא, וחושב: "איך אפשר לספר דבר כזה לבני אדם?"
איך ניתן לספר לאנשים אחרים, את החויות הרוחניות שהוא חווה? והתשובה היא:
באמת, אי אפשר לספר, הם לא יבינו!
אדם שלא חווה חוויות רוחניות, לא יוכל להבין במה מדובר!
חיים רוחניים ופנימיים, דורשים - קשב פנימי
כשאנו מתעניינים בזולת, אנו בד"כ שואלים על הפן החיצוני, אנו כמעט ולא שואלים "מה שלומך"? ומתכוונים: איזה חווית רוחניות או פנימיות אתה עובר?
איזה תפיסות שינית? לאיזה הבנות הגעת? אנשים לא רגילים - לשיחות על הפנימיות.
ואומר: "איך מספרים פליאה כזו לבני אדם מה שאין ראוי להאמין".
חויות רוחניות ופנימיות, אפשר לספר רק: למי שמדבר בשפה של פנימיות!
כמה כאלה אנו מכירים? בתוך כך "הסתכל מהחלון וראה את האורח הנ"ל והתחיל לבקש אותו מאד שיבוא אצלו" האורח ואומר לו: "תבוא אלי".
כמו שבפעם הראשונה, שוב, הוא בורח לו... "אין לי זמן, אני הולך אליך"
איזו מן תשובה זאת? גם בעל הבית מתפלא ושואל: "אני פה, מה זאת שאתה הולך אלי?"
משהו מכתיב את ה'קצב'! לא רוצה! ולא מרוצה...
האדם מתקדם, כמו בצעדי ריקוד קדימה אחורה, 'רצוא ושוב' - למעלה ולמטה, חושך ואור, עליה וירידה, התקרבות והתרחקות.
כל הזמן הוא מתנגד למהלך, ולקצב ההתקדמות! זה לא מה שהוא רצה!
והוא זורם עם הקצב והתהליך - בלית ברירה!
האדם רוצה שהכל ילך - איך שהוא ירצה, ושהכל ילך לו – חלק!
אין לאדם: זמן וכח, חשק וסבלנות – לתהליכים שלוקחים זמן!
אנו בדור ה'אינסטנט' – הכל צריך להיות - קל ומהיר, קצר ובדיוק – איך שאני רוצה וחושב!
תשלים עם המציאות – יש מישהו שיודע יותר טוב... ממך!
קריאתו של בעל הבית: "תבוא אלי" פירושה: אני רוצה - שהכל ילך לי חלק!
אני רוצה, שאתה תהיה קרוב אלי! ושכל המציאות של הטוב הרוחני, האושר, והתכלית שאני שואף אליה - תהיה אצלי! ושלעולם היא לא תפסיק - ובלי שום ירידות!
אדם לא אוהב תנועתיות ושינויים, הוא רוצה לעלות - בקביעות וביציבות!
הקב"ה יודע מה הדרך והקצב – שמתאימים לך!
האורח משיב לו: "אין לי זמן, כי אני הולך אליך" – וזה אומר:
הדרך שמוליכים אותך משמים, היא הדרך שבאמת טובה - שתוביל אותך, אל הדרך האמיתית בשבילך!
ולא בדרך שאתה חושב שהיא נכונה, יש לאדם קושיות על הקב"ה, כי הוא לא מבין, למה הוא עשה עימו, כך או אחרת...
תרגע, אתה בידיים הכי טובות של - בורא עולם!
רבי נחמן אמר פעם, טוב ויפה שיהיו לנו קושיות על מעשיו של הקב"ה, אם היינו מבינים הכל, ולא היה לנו קושיות, אז, במה: הוא היה נקרא בורא ואנחנו נבראים? מה מבדיל בינינו?
האדם חושב שהקב"ה צריך לנהל את העולם, ואת החיים שלו לפי התפיסה השגויה שלו, ולפי מה שהוא 'משיג' ומבין.
אומר הנביא בשם הקב"ה: "לא מחשבותיכם מחשבותי - ולא דרככם דרכי".
כמו שהשמיים רחוקים מהארץ - כך מחשבותי רחוקות מהמחשבות שלכם.
הקב"ה – גבוה מעל גבוה – אין תפיסה ל'שכל' האדם "מה עמקו מחשבותיו"!
קצת ענווה, תיכנע ותוריד את הראש – לתוכנית האלוקית!
גיבור הסיפור אומר: "תבוא אלי ותהיה איתי כמו שאני מבין שאתה צריך להיות איתי".
הקב"ה עונה לנו: "אין לי זמן"! אני מעל הזמן, מעל התפיסה הגשמית שלך!
אבל, אתה צריך לסמוך עלי, כי - "אני הולך אליך".
אני הולך אליך בדרך שלי, בדרך של השגחה פרטית - בדרך שמימית אלוקית.
אני הולך אליך – בדרך שבאמת הכי מתאימה לך!
והיא, לא חייבת להיות הדרך - שאתה רוצה או מצפה!
תיכנע, תתכופף, תסמוך, תבטח, וכך – תהיה רגוע שמח ומאושר!
האדם יכול לעבור תהליכים - רק מתוך סבלנות וענווה!
תמתין! תחכה! זה משתלם! אין דרך אחרת!
תוכל להגיע להכל – ואפילו 'לעוף' בביטחה!
רק - אם תעשה זאת בדרך שאני רוצה להוליך אותך!
לך בדרכי, ואני אוליך אותך בדרך הנכונה: ובוודאי, שבסופו של דבר – תגיע!
והעיקר 'להגביה עוף'!
חנוכה ושמח - בהצלחה!