הקדיש דירתו לספריה תורנית; בניו התנגדו

הנפטר הותיר צוואה בכתב ידו ובה נאמר כי דירתו תשמש במשך ארבעים השנים שלאחר פטירתו כדירת נופש עבור צאצאיו, ולאחר מכן כספריה תורנית כאשר ספריו יועברו לספריה זו. הצוואה נכתבה ונחתמה בפני שני עדים ובקניין גמור, ונאמר בה: "הנני מביע את רצוני כי צוואה זו תחול על פי תורת ישראל ועל פי חוקי מדינת ישראל".

ילדי המנוח שהם גם המוטבים בצוואה בקשו לבטל את סעיפי הצוואה ולאפשר להם לרשת את הדירה במלואה מהיום, ולהעביר את הספרים שבה לספריה תורנית קיימת.

המבקשים טוענים כי ראש משפחתם לא התכוון להפוך את הדירה להקדש ציבורי תורני ולא חתם על שטר הקדש, ומכאן שהוא התכוון להקנות את הדירה לצאצאיו. הוא גם לא הותיר כספים שמהם תוחזק הספרייה בעתיד, כולל רכישת ספרים, שיפוץ הדירה, שכר הספרנים וכו'.

לדבריהם, יש בין היורשים נזקקים ולא ראוי להפקיע את זכותם הטבעית. בא כוחם ציין כי סעיף 34 לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה".

חברי בית הדין הרבני בירושלים הראב"ד הרב מרדכי רלב"ג, הרב יקותיאל כהן והרב חיים וידאל דנו ארוכות בסוגיה וכתבו שלושה פסקי דין ארוכים שמסקנתם זהה אך נימוקיהם שונים.

לדעת הדיינים אין ספק כי המנוח התכוון להקדיש את הדירה לספריה תורנית, כלומר להפוך אותה לנכס הקדש לציבור בני התורה - גם אם אפשר לצאצאיו להשתמש בדירה בתחילה כדירת נופש.

באשר לטענה כי הצוואה מנוגדת לחוק שכן אי אפשר להשתמש בדירה לייעוד שונה ממגורים – סבור בית הדין כי ניתן לפנות לרשויות לשינוי הייעוד ולכן הצוואה היא חוקית. באשר להוצאות הקמת הספרייה ותפעולה מבלי שהמנוח השאיר כספים, הציע בית הדין פתרון יצירתי: הדירה לא תימכר, יש לשקול להשכיר את הדירה ובדמי השכירות יש לסייע בהקמת או אחזקת ספריה על שם המנוח לרווחת תושבי האזור בו ממוקם הנכס.

בפסק הדין נקבע: "א. אין לשנות מהצוואה של המצווה, זה רצונו של המוריש והוא עשה על כך קניינים כדת וכדין. לפיכך יש לקיים אותה ככתבה וכלשונה. ב. יש לשקול להשכיר את הדירה ובדמי השכירות לסייע בהקמת הספרייה ובאחזקתה. ג. בית הדין פונה לרשויות על מנת לרשום הערת אזהרה על הנכס לטובת בית הדין הרבני לצורך קיום הצוואה. ד. לאחר ביצוע פסק הדין יועבר המשך הטיפול בתיק למעקב בהרכב ההקדשות של בית הדין הרבני".