פגישתי הראשונה עם "המשגיח" הייתה עם הגיעי בגיל 18 לישיבת מיר. באותם הימים, הדרך לישיבה עברה קודם כל דרך חדרו הקטן של ר' אהרן חדש זצ"ל בבניין "שנחאי", כפי שנהגנו לכנות את הבניין הישן והמרכזי של הישיבה. הגעתי לפגישה המכרעת לצדו של חבר שכבר למד בישיבה, הוא הזהיר אותי כבר בדרך לחדר, כי המשגיח הולך לצעוק עליי ולשכנע אותי שלא לבוא לישיבה... אני חייב לציין, שלא האמנתי לחבר והסיטואציה הייתה נראית לי מוזרה.
עם כניסתי לחדר, ועוד לפני שהתיישבתי החל ר' אהרן חדש לרטון. "בשביל מה אתה בא לפה", אמר בקול קשה, עוד לפני ששאל אותי לשמי. הוא אמר לי מיד, "אתה מגיע מאור ישראל, אני יודע שאתה בא סתם כדי לעשות פה חופש". הייתי המום יחסית ניסיתי לענות ולהסביר, אבל הוא רטן כל העת על הבחורים שמגיעים לא כדי ללמוד והבהיר לי, "שאין לי מה לחפש פה...". יצאתי מחדרו של המשגיח חיוור ומבולבל לחלוטין. "נו איך היה?" שאל אותי החבר שהמתין לי ליד הדלת. סיפרתי לו איך נזף בי המשגיח ואיך הסביר לי שאין לי מה לחפש בישיבה. חברי חייך חיוך רחב ואמר, "מצוין, כנראה שהתקבלת. אם הוא לא היה נוזף ורוטן כל הזמן אז באמת לא היה לך מה לחפש בישיבה".
וכך היה, על פי הנוהל למחרת בבוקר נכנסנו יחד אני וחברי למשגיח שוב, ושוב הוא רטן ורטן ונזף וכשסיים לרטון אמר לי, "מצידי, אתה יכול לבוא לישיבה".
במשך השנתיים שלמדתי בישיבה, הבנתי שאצל ר' אהרן, הרטינות האלה הן פשוט דרכו להביע חיבה וקרבה. הייתי בביתו פעמים רבות, עונגי שבת בהן פונקנו על ידי הרבנית בעוגות ופיצוחים, ביקורי חג וכדומה, ועל כל רטינה היה ליבי מתמלא ברגש חם, כאילו "הפוך על הפוך".
המשגיח שבזמני כבר לא היה מצעירי הצאן... זכר את כל הבחורים בישיבה בשמם. הוא ידע היכן הם לומדים, היכן הם ישנים, הוא היה גם האחראי על חלוקת החדרים בישיבה, אותם קיבלו לאחר שנה בה התמידו בהגעה לתפילות בישיבה ועשה זאת ביד רמה שהפליאה אותי כל פעם מחדש.
לפני חתונתי, הזמנתי אותו להשתתף בשמחתי. הוא כמובן רטן שאין לו זמן ואין לו כוח ושניה לאחר מכן אמר שיבוא. כמה ימים לפני החתונה הוא סבל מהתקף לב קשה ואושפז בבית החולים. הייתי בטוח שהוא לא יגיע לחתונה, אך הוא הפתיע אותי ויומים לאחר ששוחרר מבית החולים, הוא הטריח את עצמו כדי לבוא ולשמוח יחד איתי.
ישיבת מיר היא ישיבה ענקית, לרוב הבחורים אין קשר עם הרבנים המבוגרים ואין בה מערך מסודר של שיעורים, ראש הישיבה באותם ימים ר' נתן צבי פינקל זצ"ל, היה באותם ימים חלש מאד ולא יכל להגיע אף הוא לחתונה, והגעתו של המשגיח הייתה ממש חשובה ומשמחת בעיניי. הוא כיבד אותי בעיני משפחתי ובעיני משפחת הכלה, שהמשגיח מגיע במיוחד לחתונה למרות מצבו. הוא גם התעקש לרקוד איתי, למרות שהיה לו ממש קשה אפילו ללכת.
אני בטוח שכמוני עוד אלפי תלמידים שעברו תחת ידיו של המשגיח, לא יישכחו את הרטינות האוהבות שלו, את הפרצוף הזועף עם המשפטים הנוקבים וגם מלאים בהומור, אותו אמר מבלי לוותר על פניו הרציניות וה"זועפות". הם לא ישכחו כיצד בתוך ים האדם של ישיבת מיר, המשגיח זכר אותם בשמם וידע עליהם הכל, וכיצד היה לו חשוב לכבד אותם ולסייע להם בדרכו הייחודית.
יהי זכרו ברוך.