לרוב האנשים יש נטיה לחשיבה דיכוטומית - 'הכל או לא כלום'.
הם שואפים לעשות דברים בצורה מושלמת, ואם הם לא מצליחים להגיע לשלמות, הם חושבים שמה שהשיגו – לא שווה כלום!
ההצלחה החלקית דומה ל'מחנה שנותר לפליטה' והאדם חושב: לא - 'לנער הזה התפללתי'... למה התרגלנו שה'מעט' – לא שווה?
שאריות – האם הם שוות?
יצר הרע לא עוזב את האדם לרגע, והוא מחפש תחבולות כדי ל'קרר' אותו, ו'מייצר' לו בלי הפסקה - מחשבות מחלישות.
הוא מוכיח לו, שאם הוא לא יתפלל את כל התפילה בכוונה, או יקיים מצווה לא בשלמותה, אז – הכל לא שווה!
אנו הופכים ל'פליטי' מלחמה של היצר, שמבלבל אותנו, ולבסוף, חיינו נראים כמו ה'שאריות' – שנותרו לפליטה.
לומר 'אמן' על מה ש'חטפנו' במצווה... זוהי 'אומנות השאריות'... לשמוח בקיים, לאהוב ולהשלים עם מה שהשיגנו כרגע, ולהמשיך לשאוף ליותר בעתיד, ולומר לעצמנו:
על אף חוסר השלמות, מה שהשגתי, הוא - טוב!
המצווה לא מושלמת... רציתי – לא יצא, רוב התפילה ללא כוונה... אני עושה ברגע זה מה שאני מסוגל 'רחמנא ליבא בעיי'... וזה שווה המון!
הנותר לפליטה - 'יהיה איך שיהיה'!
אחד הדברים שנותרו בדור זה לפליטה, זאת - עצת הצדיקים.
מה הם מציעים לעשות במצב כזה?
לראות את ה'פליטה' כדבר הכי טוב ומושלם:
'יקבע בליבו חוק - שלא יזוז ממנו', שכולל שלוש מילים:
יהיה - איך שיהיה! כי - גם המעט הוא טוב!
אני נשאר חזק – ולא מתייאש! ולכן - הכל טוב!
אני לא מייאש את עצמי או נסוג אחור - לעולם!
גם המעט שהשגתי היה במאמץ, שום רצון או מאמץ – לא נאבד!
רבי נחמן קורא לאנשים שמייאשים את עצמם – 'חסידים נפולים'!
ואומר, שחסידים אלו ממשיכים ליפול - מדחי אל דחי! אנחנו – לא!
ולכן, האדם צריך כל הזמן לעמוד על המשמר, ולהישאר חזק בדעתו, ו'לחטוף' כל מה שיוכל ברגע נתון זה - בעבודת ה' יתברך.
אתגרים, רק בשלבים – וכפי יכולתך!
יש לאדם נטיה להתלהב ולקחת על עצמו אתגרים, שלא לפי כוחו ויכולתו, כך היצר הרע מפתה את האדם, כדי שבסוף – יתייאש מהכל!
יצר הרע מתחפש לסיסמא - 'הכל או לא - כלום'!
כשיודעים זאת, חושבים: אני עושה – מה שאני יכול לפי המצב העכשוי וכך, לחטוף מה שיכול בתורה ובמצוות, ואפילו שזה נראה מעט.
אומר רבי נחמן: 'המעט – גם הוא טוב מאוד'!
פרק תהילים אחד, תפילה אחת, דיבור אחד, בקשה אחת...
כי שום רצון לא נאבד! לעולם!
מה הרצון האמיתי שלך?
נכון שהעשיה בפועל מעטה, אבל, אם היית יכול לעשות יותר, היית עושה? מה הרצון האמיתי שלך?
הרצון האמיתי שלך, הוא - להיות 'מחובר' לה' יתברך, ולעשות רצונו!
וזה עיקר בעבודת ה' - הרצון לרצות, ולכן, צריך להיות - חזקים ברצון.
וזה – צריך תפילה ותחנונים מעומק הלב לה' יתברך, והוא - יעזור ויושיע!
זה בדיוק: "והיה המחנה הנשאר לפליטה" מפרש רש"י:
"בעל כרחו – כי אלחם עמו"!
רש"י ממשיך להסביר, שיש להמשיך להילחם, התוצאה - לא משנה!
רק להישאר חזק ולהילחם על הפליטה, 'ויצר הרע בל כורחו יהיה מוכרח להניחני', ולפחות, ישאר המחנה שנותר - לפליטה.
מדוע צריך רווח בין עדר לעדר?
בהמשך, הפרשה מספרת על דבר דומה, בשעת קושי וצער האדם חושב שכל הצרות 'נקבצו ובאו לך', והוא 'מאבד' את הדעת.
נדמה לו שכל עולמו - חרב עליו!
האדם לא רואה שום דבר טוב במה שקורה איתו, והתוצאה?
הלב נסגר ונאטם, האדם לא יכול להתפלל ולהסיח את ליבו לה' יתברך, ועל זה נאמר: "ורווח תשימו בין עדר לעדר".
בתוך כל קושי - יש רווחים, רק צריך להירגע ולחשוב:
האם באמת הכל לא טוב? האם יש משהו קטן בתוך הקושי, שיכול להרחיב לך את הלב? להעלות חיוך על הפנים? אל תענה מהר – זה מסוכן, מדוע?
'הנמשך אחר צערו – צערו נמשך אחריו'
אין מציאות של רע מושלם, בתוך כל דבר שנראה רע - יש משהו טוב.
הטוב הזה הוא הממתיק את הדין, כי 'אין הדין נמתק אלא בשורשו'.
אם האדם מוצא את שורש הטוב בתוך מה שנראה 'לא טוב', הוא יכול לשנות את המחשבה וההרגשה, ולהפוך את הכל – לטוב.
בשביל זה, הוא צריך לזכור:
"חסד אל כל היום" - בכל דבר! מצוי טובו וחסדו של ה' יתברך.
רבי נתן אומר כלל מבהיל: "כל הנמשך אחר צערו – צערו נמשך אחריו" אסור לאדם להמשך אחרי הצער, ולכן, הוא צריך לנקוט בכלל: "רווח תשימו בין עדר לעדר".
לשים רווח - בתוך ה'דעת'
רק אם האדם שם רווח - בתוך ה'דעת', הוא מוצא את ההרחבה שנמצאת בתוך הצרה, ויכול להודות ולומר תודה לה' על הטוב הקיים.
אל תספר לקב"ה כמה הצרות שלך גדולות,
תספר לצרות, כמה – ה' גדול!
בתוך כל צרה יש – הרחבה, בבחינת:
"בצר - הרחבת לי" - ודווקא ה'צרות' הם שנותנות - את ההרחבה!
ההרחבה שבתוך הצרה – ה'גלות', היא – תחילת ה'גאולה'.
ולכן, אסור לתת לצרה ל'כבות' את הלב, כאילו - אפסה תקווה.
מסביר רבי נתן שהצרה הגדולה ביותר היא בבחינת: "ברצח בעצמותי - חרפוני צוררי, באמרם אלי כל היום - איה אלוהיך" ומה התוצאה? "כל היום כלימתי נגדי".
התוצאה - האדם מתהלך כל היום עצוב ומיואש - וחבל.
עצה לדורות - רווח תשים בין עדר לעדר
האדם צריך לזכור שבשעת קושי וצרה - הקב"ה לא עזב אותו!
הקב"ה תמיד מרחיב לאדם - בתוך הצרה עצמה!
רק – תתעורר תתבונן ותראה!
וזאת עצתו של יעקב אבינו לדורות, שים רווח ותפריד בין הדברים, וכך תמצא את הטוב הקיים - ותנצל!
רבי נתן שעבר הרבה ניסיונות - מבטיח:
"ויהיה ניצול לגמרי מכל הצרות - בחסדו ובנפלאותיו יתברך" (הלכות כלאי בהמה ד' אות ח'). ואיך עושים זאת בפועל?
יש רק את היום, השעה - והרגע הזה!
תחשוב - רק על היום, השעה והרגע הזה - בלבד! אל תחשוב - מהיום לחברו, מגדיר זאת רבי נתן:
"כי אם אותה השעה והרגע שבאותו היום, ואין חושבים יום לחברו ולא משעה לחברתה, כי אינך יודע מה ילד יום" וזה:"היום אם בקולו תשמעו".
להעלות מעל הזמן – כיצד?
אפשר לעלות ל'מעלה' מהזמן "היום אם בקולו תשמעו" – לעצור את הרגע, ולחיות את ה'עת הזאת' - ההווה, בעיקר ע"י – התפילה שמחברת את האדם לקב"ה, ומבטאת את הרצון והכיסופים להיות מחובר למקור החיים והחיות - לה' יתברך.
נכון, חטאתי – אבל, אני רוצה לעבוד אותך! רוצה אותך! ורק אותך!
החרטה והרצון של האדם שווים – המון!
עצה נוספת: תחיה את עצמך - בזכות הצדיקים!
הם ותורתם יעזרו לך להתרומם, הם מגדירים את הדברים בצורה חדה ומדוייקת:
"כי איש כזה – אם ירצה לחשוב הרבה מה שעבר, ולדאוג על מה שיהיה, יוכל לצאת מדעתו ולהשתגע ממש ח"ו!
כל חיותו וקיומו הוא רק בבחינת – 'עתה'!
בבחינת: "היום אם בקולו תשמעו" (ליקוטי הלכות, הלכות מתנה)
היום – תחייה, אל תוותר! תנשום ותחייה את היום ה'זה'!
שים בו אור וחיות אלוקית – ותחי נפשך! בהצלחה!