דעה // מדוע לא הפכנו שולחנות כדי שהבנות גם תחזורנה לבי"ס

סוף סוף הן חזרו ללמוד, הבנות שלנו, חלקן. עדין לא כולן. סוף סוף הן קמות בשעה סבירה בבוקר, לובשות את התלבושת והולכות לסמינר, לבית הספר. סוף סוף הן מוותרות על הטלפון והשעורים המוקלטים שברובם הגדול הרחיקו מהן כל חדוות למידה ומוטבציה. סוף סוף הן חוזרות, אבל בעצלתיים, יום כן, יום לא. שעתיים כאן ושעה בגן. מין עמימות כזו שמגובה בתירוצים מתירוצים שונים.
אתם מבינים את זה? הבנות שלנו, דווקא אלו שנמצאות בשנים הכי קריטיות של ההתבגרות שלהן, של עיבוד וליטוש הזהות היהודית – הערכית שלהן. כבר כמעט שנה לא במסגרת מסודרת.
וכולנו שותקים, השתיקה שלנו רועמת ואומרת הרבה גם בלי מילים.
על תלמודי תורה וישיבות הרעישו עולמות, כתבות שלמות נכתבו, פשקוילים רבי מלל הוקראו. מרואיינים רהוטים הסבירו שוב ושוב למה אין שום דרך להשבית את לימודי הקודש של הבנים שלנו בשום מצב, שזה הבסיס של הקהילה, ולא ניתן להכנס ולבלבל , אפילו לא בשעת מגיפה.
אבל כשזה הגיע לבנות, לבתי הספר היסודיים והתיכונים שלנו- פתאום הלהט נעלם. אולי אמרנו לעצמנו בשקט שזה לא כזה נורא, מקסימום תשבנה קצת בבית, תעזורנה יותר לאמהות שמנסות להתמודד עם הכל אולי חשבנו שבמקום לבזבז זמן על שטויות, לפחות הן בתוך המשפחה,שמורות ומוגנות. כן, קצת משעמם להן. השעורים המועטים שמועברים בהרצאות טלפוניות לא נשמעים מעניינים במיוחד. אבל מילא, הן "רק" בנות. הן תסתדרנה כבר בבית.
שרה שנירר ע"ה, הבינה את הבעייתיות שבגישה הזו כבר לפני למעלה ממאה שנה. היא ידעה שאסור לתת לבנות החרדיות להשאר בבית, לסמוך על למידה כזו "בערך" של מעט ידע שעבר מאם לבתה, של הלכות בסיסיות ותו לא. שרה שנירר הבינה כבר אז את החובה והמצווה לקשר את היהדות- קודש וחול לעולמן של הבנות החרדיות. בשבילן, ובשביל הדור הבא של הקהילה החרדית.
הרי כולנו יודעות שהתלמידות של היום- הן המורות של מחר והאמהות של המחר. אלה ששולחות את בעליהן ובניהן ללמוד תורה. בלי חיבור אמיתי לתורה ולקודש,מישהו חושב שהן באמת תשלחנה אותם?
עד היום הן הביטו מהצד וראו כיצד, באופן ברור, הלימודים שלהן לא חשובים מספיק ואפשר להקל בהן ראש. הנה, עבר כבר חודש מחזרת הבנים למסגרות הלימוד בצורה מלאה, ועכשיו ב"ה מתחילים להזכר שהן קיימות, ומחזירים אותן "חלקית".
תירוצים יש למכביר. אין מספיק כתות, אין מרחבי למידה. משרד החינוך לא מרשה, ועוד מהסוג הזה. כמה מפליא הדבר שעד עכשיו, כשהיה מדובר בחינוך הבנים שלנו- התירוצים האלה לא נחשבו כרלוונטים. משום מה בלימודי הבנות- הם קבילים בהחלט.
לא הפכנו שולחנות כדי שהנערות שלנו תהיינה בסביבה לומדת מהר ככל האפשר. לא הראינו להן שהלימודים שלהן חשובים בעינינו. מילא, אם היינו מוותרים בשמן על לימודי החול- ואומרים שאת זה ישלימו מתישהו בהמשך. אבל אנחנו מוותרים גם על הקודש. החיבור הערכי העדין הזה, הולך וניתק בשקט, בלי שאנחנו שמים לב.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו לשכוח ש"כה תאמר לבית יעקב" הגיע לפני "ותגיד לבני ישראל". אין לנו את הפריבילגיה להתעלם מהעובדה שבחסות ההתעלמות אבדנו ואנחנו עדין מאבדים נערות רבות. חוטי הקשר העדינים שנטוו ביד אומנת קרועים עכשיו ואין מתקן.
הנתונים מספרים על נערות רבות , בקהילה שלנו, שמחפשות עכשיו את הדרך שלהן מחדש. אחרי שנה שהותרנו אותן במלחמת מאסף. האם עכשיו נהיה חכמים יותר ונחבר אותן אל הקודש בחוטים חזקים יותר, כמו שעשתה שרה שנירר בזמנו? או שנטמון את ראשנו בחול ונדבר על הדברים רק בעוד זמן כעוד אחד מנזקי הקורונה.
אבל גם אז , בינינו לבין עצמינו נדע את האמת, שאת הנזק הזה יכולנו למנוע. כאן ועכשיו.