בתולדות המחשבה, מקובלת הבחנה עתיקת ימים בין 'טבע' ל'תרבות'. בין מה שהאדם מייצר ומשכלל ומביא לידי שלימות, לבין הטבע הראשוני, הלא מעובד, הפשוט, הפוטנציאלי. להבדיל מתפיסות לא יהודיות אלה ואחרות, התורה לא מקדשת את הטבע. כשטורנוסרופוס שואל את רבי עקיבא ''מעשיו של מי נאים, של הקב''ה או של האדם'', רבי עקיבא עונה לו ''של האדם'' (שגם הוא, כמובן, יציר כפיו של הקב''ה); או, במונחים שלנו, התרבות המשוכללת נאה מן הטבע. הלחם האפוי נאה מהחיטה.
אבל…
בלי טבע לא תהיה תרבות.
בלי חיטה לא יהיה לחם.
בשנים האחרונות, נמצא הטבע בעולם כולו במתקפה גדולה. השנה, למשל, נשרפו בקליפורניה שטחים בהיקף קרוב לגודלה של מדינת ישראל כולה. בברזיל נשרפו שטחי יער גשם, להם חשיבות רבה לקיום של העולם כולו, בהיקף גדול הרבה יותר.
ובארץ שלנו, כל שנה נתפסים עוד ועוד שטחים פתוחים לטובת בניה. בקצב הנוכחי, הילדים שלנו, או הילדים שלהם, יצטרכו לטוס לחו''ל כדי לראות קצת ירוק בעיניים ובעלי חיים בסביבתם הטבעית.
אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו אם זה מוסרי מצידנו להשאיר להם עולם כל כך שונה מזה שאנחנו גדלנו בו. הרי הטבע - ההרים והעצים, הנחלים וחיות הבר, העופות והדגים בים, הטבע כולו על כל יופיו והפליאה שהוא מעורר בלב שלנו, חשוב כל כך להתפתחותנו כבני אדם וכיהודים. כשהרמבם מדבר על דרכים לאהבת השם ויראתו הוא שולח אותנו להתבונן בבריאה. כל ספר תהלים מלא בהתפעלות ממעשי השם בבריאה, מהטבע, שמתורגמת להתעלות רוחנית. ומה אנו נשאיר לילדים שלנו? הפלסטיק שאנחנו זורקים, והקהילה שלנו לצערנו משתמשת בהרבה כלים חד-פעמיים, הפלסטיק שאנחנו זורקים בצפרדע לא נעלם בדרך נס אחרי שהמשאית מפנה אותו. הוא מצטבר בשטחים פתוחים ובים. לא רחוק היום, אומרים לנו המדענים, שיהיה בים יותר פלסטיק מדגים.
כולנו מכירים את המדרש שמספר על הציווי של הקב''ה לאדם הראשון ''תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי''. דווקא עכשיו, כשאנחנו מתחילים לבקש על הגשמים. כשהטבע מתחיל את תהליך הצמיחה מחדש. על רקע מגפת הקורונה המשתוללת ושריפות הענק ביבשת אמריקה, נראה שזו באמת משימה דחופה שלנו: לתת את הדעת על העולם ועל חובתנו המוסרית והדתית לשמור אותו. אנחנו צריכים לחשוב על הנושא, להכיר בו כנושא חשוב, לקרוא עליו, ולבסוף, גם לשנות במשהו את אורחות החיים שלנו.
אולי להקפיד יותר על הנקיון בשטחים הפתוחים הציבוריים שלנו?
להפחית , ולו במעט את צריכת הפלסטיק?
לדעת שגם לנו יש חלק בשמירה על יצירה מופלאה כל כך.
ולא בשמיים היא אלא בידינו בלבד.