"חתונת קורונה", ככה זה נראה.
השעה 16:00 אחר-הצהריים. "האולם", חצר ביתית עם דשא סינטטי, מחולקת לשתי קפסולות, בכל קפסולה 20 אנשים. בצד אחד, הגברים, ובצד השני, הנשים.
בכניסה עומד לו השומר, לצידו חבילת מסכות וחומר לחיטוי ידיים. כשנכנסתי, הוא אומר לי: "את המסכה על האף, בבקשה". שמתי, כמובן. לצידו, מתנופף שלט: "חובה! לשמור על כללי משרד הבריאות, הגיינה, שמירת מרחק, מסיכה".
בנתיים, בתוך האולם, מסיימים את הצילומים ומתחילים לצעוד לחופה. אבא ואמא מלווים את הכלה והחתן אל חצר אחרת, שם יש מקום עבור הסבא והסבתא - ששומרים ומקפידים עוד יותר בגלל גילם - שיוכלו לצפות בחופה.
התחושה? קשה. לצד הצמרמורת הזו, שחולפת בגב, מהרגעים המרגשים והמיוחדים, נוספה תחושה קשה. במקום מאות חוגגים, רק המינימום האפשרי.
החופה מסתיימת בדיצה וגילה, החתן והכלה צועדים לחדר יחוד, בבית הסמוך.
בדרך, מחצר לחצר, אורחים נוספים שלא יוכלו להשתתף בשמחה בגלל המגבלות, אבל התעקשו לבוא קרוב ככל הניתן, צועקים ומריעים: "מזל טוב חתן", "מזל טוב כלה". החתן והכלה צועדים ועונים לכולם, בחיוך, בשמחה.
לאחר שעבר וחלף לו השיעור של הייחוד בחדר, דפיקות של שמחה על החדר, בדרך כלל זה רגע שישיבה שלמה דופקת ומרעידה את הדלת, אבל פה? בודדים. בקושי מניין.
החתן והכלה יוצאים, ובקפסולות מתחילים בריקודים. אהרל'ה סאמט שר, אבל הרחבה ריקה. שומרים מרחק, האחד מהשני. עומדים ומוחאים כף אל כף.
בחצר נוספת, כמה בתים משם, רוקדים החברים של החתן. והחתן? מטייל בין חצר לחצר, לשמוח ולשמח עם כולם.
לפתע, ניידת משטרה עוצרת לצד החצר. השוטר יוצא, מצלם, אבל מבין שפה שומרים על הכללים.
אני עומד בצד, עברה בי איזו מחשבה, אולי השוטר בכל זאת "יחפש אותנו"? ינסה למצוא מה לא בסדר, בכוח? אבל לא, זה לא קרה. השוטר המשיך בדרכו, כנראה בדרך אל חתונת הקורונה הבאה.
הסבתא, עדיין יושבת ברכב, יושבת וצופה בריקודים ובשמחה המאתגרת. על החלון, הנכדים דופקים ומברכים "מזל טוב, בריאות ואריכות ימים". אמן.
בכניסה, השומר עדיין עומד על משמרתו. המקום נסגר עם סרט אדום, לא מכניסים מעל המותר. זה קשה, מידי פעם החתן יוצא לערוך ריקוד קצר עם אורחים שהגיעו לאחל מזל טוב.
"זו מציאות קשה", אומר לי אח של הכלה, "היינו צריכים לתלות פה שלט שזה הפגנה נגד ביבי ואז גם היה לנו יותר צלמים, וגם היה אפשר להזמין לפה אלפים".
"זה מדבק בדיוק כמו ההפגנות", הוא אומר. לשיחה מצטרף יהודה, חבר של החתן מהישיבה, ומנפק תובנה משלו: "התחושה באמת קשה, השטח פתוח, על הכללים שומרים פה יותר מבלפור, אז למה רק 20 איש?!".
אני חוזר לכניסה של הנשים, שם ממתינות חברות של הכלה. למה אתן לא נכנסות? אני שואל, והשומר עונה: "יש שם כבר 21 אנשים, מישהי גם ככה צריכה לצאת". אז הן ממתינות, לא מוותרות.
בסיום החתונה, מספר לי איש ההגברה: "לי זה יותר קל, צריך פה חצי מכמות ההגברה שצריך בחתונה רגילה, יותר קל בסיום האירוע לקפל את זה".
"אבל יש חתונות עצובות", הוא מספר, "יש מקומות ששומרים יותר מידי, שם גם לא רוקדים".
"השמחה הזו תחזור אחרי הקורונה, אני בטוח", הוא אומר.
כולנו בטוחים, בעזרת-השם.