גילוי נאות: כתבתי את הטור הזה לפני ש"זכיתי" לחזות בהפגנה הראויה לכל שבח של חסידי גור בערד. ההפגנה שמוכיחה במעשים את מה שאני טוענת כאן במילים,
ובכל זאת, גם מילים חשובות הן, ואני שמחה להיות נציגת הדרך החדשה, שהחלה להיסלל בקול רם אתמול.
בתקופה האחרונה, אנחנו מרגישים שכואב לנו, שלא מבינים אותנו, שמכים אותנו ללא רחם וששונאים אותנו לשווא. אנחנו מנסים לצעוק את צעקתנו, להסביר את דרכנו, להוכיח את חפותנו ולגרום לצרינו להבין את מהלכינו. אבל צריך לקרוא את התגובות לכתבות שבאתרים החילוניים, כדי לראות כמה כל מה שאנו מנסים ועושים לגמרי לא נופל על אזנים קשובות. כדי להבין כמה מלחמת ה"מי צודק" לא תביא אותנו לשום מקום.
החרדים קוראים: מתנכלים לנו כי אנחנו חרדים!. עונים החילוניים: כל היום רק נותנים ומרצים את החרדים האלו!. החרדים קוראים: השוטרים רודפים אותנו עד חורמה!. החילוניים עונים: הכו בהם יותר ויותר, כל מה שעושים להם רק מצמיח אותם. הם לא פוחדים משום דבר. קוראים החרדים: אבל אנחנו נתעשת כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. החילוניים צועקים: הכו אותם בכסף, הם לא מבינים שפה אחרת.
כולנו יודעים את הכלל המוכיח את עצמו תמיד: כפי שראוי לומר דבר שיישמע, כך לא ראוי לומר משפט שלא יישמע. ראו מה אנו עושים? משחקים לידי מקטרגנו ומגנינו. אלו רוצים לראות אותנו מתרגזים, מתעצבנים, מחפשים בכוח מה עוד לעשות, מנסים להתנקם, כוססים את הציפורניים.
הם עומדים מהצד, מביטים בשוטרים מכים בנו ושוחטים אותנו ללא רחם, מצביעים עלינו וצוחקים: "הכו בהם עוד! מגיע להם! מגיע להם!"
ישנו כלל בחינוך האומר: אם לא הצלחת לחנך בדרך מסוימת, אל תמשיך לדפוק כל היום על אותה דלת, חפש דרך אחרת ופתאום ייפקחו עיניך לראות...
גם כאן, דרך ההוכחה לא מצליחה. אנו מנסים להוכיח להם, להסביר להם, לבקש על נפשותינו, להתחנן ולהתרפס, ואלו אינם מבינים. זה לא שהם לא מסוגלים להבין, אבל הם לא רוצים. הם לא נמצאים עכשיו במקום הזה שבו יש ביכולתנו להשפיע עליהם.
האם אנו מחפשי נקמה, או שאנו מחפשים תיקון? בניגוד לאלו שמצד שני, אנחנו, איננו אמונים על נקמה באחר.
אנו אמונים על רצון לעולם טוב יותר, חיובי יותר, אמיתי וקדוש. מה נותר לנו לעשות בימים טרופים אלו? והמשכיל בעת ההיא יידום!
לא לדבר, לא להסביר, לא להתחנחן ולספר שלא כל החרדים כך, לא לבטל את עצמנו מולם. לא להילחם, לא להיאבק, לא להיכנס למלכודות שקשה לצאת מהן, לא לעשות דווקא ולעצבן, לא להתחכם ולא להתלונן.
רוצים לשמוע בקול ר' חיים? מצוין! אבל למה בקול רם? אני רואה סביבי חיידרים ותלמודי תורה שמחפשים ללמוד תורה בכל דרך שהיא, רק לא בתוך חצרות תלמודי התורה כי התבקשנו על ידי השלטונות שלא לעשות זאת. מקום שטוב לבית כנסת עראי, מצוין לילדי חיידרים תמימים. ובצורה הראויה, כי גם אנו איננו רוצים בכוונה תחילה להידבק במחלה האיומה.
רוצים לפרום את הסגר? אל תהיו צודקים. הפסיקו לצרוח בקול רם: "מגיע לי! למה אני לא? שתו לי! אכלו לי! רק לי!" הפסיקו להסתכל בצלחת האחר ולטעון: "למה להם מותר ולנו לא"?.
בואו נעשה את מה שאנו רוצים בשקט וברוגע, באופן אישי ופרטי, בצנעה ובהצטנעות, למה להכריז בקול רם על מה שהולכים לעשות? למה לעורר את הדובים? כשאנחנו מתכוונים להילחם בשני - אנחנו מתקיפים אותו ורוצים להוכיח לו את צדקתנו.
אבל אם אנו רוצים באמת לשמור על נפש ילדינו ועל עצמנו, כדאי וחכם יותר לעשות זאת בשקט, תוך שמירה על מגבלות וללא התלהמות יתר.
אני חושבת שהתלהמות היתר שנעשית בתקופה האחרונה, היא בגדר רצון ליצור צדק, ולא נעשית בחמלה ובחכמה. רוצים שנצליח לצאת מהסגר, ומהחיכוכים התמידיים? רוצים ללכת בראש מורם בארצנו הקדושה? בואו נוכיח לשונאינו ולעמיתינו שאנו יהודים אמתיים. לא רבים עם כוחות משטרה, גם כשאנחנו צודקים. לא פונים לאדם שרוצה לקטר עלינו במילים קשות ומבזות. לא דואגים להודיע קהל עם ועדה כשאנו עושים משהו שלדעתנו או לדעת רבותינו רצוי לנהוג לפיו.
ומה כן? משפיעים שפע של טוב על הרחוב כולו. משמיעים קול של תפילה, קול של תורה, קול של עדינות וברכה ברחובות העיר. דואגים להאיר את האזור בו אנו נמצאים באור של טוב.
אני אומרת את זה תמיד בחינוך ילדים: אל תחנכו כשאתם עצבנים! השתדלו לשתוק ברגע זה, כי זה הרגע הכי לא מתאים לחינוך. ומצאו את הזמן ואת הדרך לחנך!
כששני זאבים עומדים אחד מול השני וזועקים, אף אחד מהם לא צודק יותר מהאחר, אף אחד מהם לא ישתכנע מהאחר, אולי רק יגמור אותו.
כששני ציבורים עומדים זה כנגד זה, הם לעולם לא ילמדו מי צודק ממי. אף אחד לא לומד ממישהו טעון ומלא ביצריות ובכוח מלחמה.
לעומת זאת, אם האחד ירפה, השני ירפה אף הוא, ירגיש לא נוח להמשיך להילחם ולגדף, וכך שני הניצים יתחילו לחיות את חייהם בשקט.
מי יצליח לשפוך את אורו על השני? מי שיצליח להישאר צלול, שפוי, לא מתלהם ולא מתקוטט. הוא זה שיביא אתו את הענווה שלו, את התורה שלו, את ה"אני מאמין" שלו אל לב השני. מי שיצליח לשמור על קור רוח, על שקט נפשי, יצליח לשמור גם על סבלנות שתביא אותו בסופו של דבר גם להשפעת הטוב.
אלו ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה'! בואו נחדל לנסות לנצח, להוסיף להתנצח, להמשיך להתנגח. בואו ננהג לפי חוקי הקורונה למעננו, ויחד עם זאת, בצורה חכמה, נבין איך להצליח גם לא להפסיד את רוחנו.