מדוע יום הכיפורים מגיע אחרי ראש השנה ולא להיפך
בימים אלו אנחנו ממליכים את הבורא, צריכים כביכול להניח את הכתר בראשו של המלך, זכינו שמוטל עלינו תפקיד כזה להמליך את הבורא עלינו ועל כל הבריאה כולה, בימים אלו שמלכותו של הקב"ה מתגלית בתוקף עוז וביתר שאת, כמו שמברכים המלך הקדוש, המלך המשפט. ולכאורה היה טוב יותר לנו להתחיל את השנה בחרטה עם וידויים, צער וכאב על הכשלונות והטעות בדרך שבה הלכנו כל השנה, ויהיה קודם יום הכיפורים עם מחילה וכפרה, ורק אחרי כן המשפט בראש השנה.
אלא רואים את רחמי השי"ת עלינו שהם לאין קץ, שקודם כל השי"ת מרומם אותנו למעלה למעלה, כי בראש השנה אנחנו עולים עד הכתר, ויש התרוממות גדולה לכל יהודי ויהודי באשר הוא, מתגלה בו אור גדול שמצחצח כל נשמה ונשמה של ישראל, שיהיה ראוי להיות יהלום בכתר של מלך מלכי המלכים, והשי"ת מצוה אותנו לעשות בו יום טוב, לשמוח לפניו, להיות בו שמח וטוב לב בכל רגע, כמ"ש ושמחת בחגך (רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ז), כי קדוש ה' לאדונינו ואל תעצבו (נחמיה ח, י), וחדות ה' היא מעוזינו (שם). וכל בני העולם עוברין לפניו כבני מרון, ולישראל עם קדושו, הוא יום שמחה שזוכין להכנס לפני ולפנים, לחוש את הקירבה והאהבה של הבורא אלינו, ורק אחרי כן ניגשים לעסוק עם ניקוי האשפה.
משל למה הדבר דומה, למי שזכה שמוטל עליו התפקיד להכתיר את המלך, וגם צריך לפנות את האשפה מבית המלך, שלא שייך שילך להניח את הכתר על המלך, כאשר בידיו נמצאים שקיות האשפה, אלא קודם כל ירוץ להכתיר את המלך באהבה וחיבה, ורק אחרי כן יתעסק עם ניקוי האשפה.
יוהכ"פ אחרי ר"ה בכדי לתת את הכתר ואחרי כן לעסוק בנקיון
ויש סיבה שדוקא אחרי ראש השנה צריך מיד לעסוק בוידוי, כיון שזכינו להתעלות כל כך, ולהביא את המלכות לידי עילוי, ומיד מתעוררים החיצונים לקבל מאותו האור, ולכן עושים וידוי כדי להרחיק אותם. וזה ממש בדוגמת מה שאנו עושים בתפילה בכל יום, שלא מתחילים את התפילה בחרטה ווידוי ונפילת אפים, אלא קודם כל מודים להשי"ת על חסדיו, שחידש את בריאתינו והחזיר נשמותינו והגוף בריא, ונתן לנו צרכינו וכו', ומתבוננים בגדולת הבורא ב"ה, כמו בפסוקי דזמרה וכו', ומקבלים עול מלכות שמים, ומיד מעמיד עצמו לפני השם ב"ה בתפילת י"ח, ומשבח ומפאר, ומבקש כל צרכיו, שופך את כל ליבו, ומסיים בשבח והודאה, ובזה מעלים את המלכות למעלה למעלה. ותיכף שמסיים את התפילה, עושה וידוי ונפילת אפים בכדי להרחיק את החיצונים שלא יינקו מן השפע. [וימי ראש השנה הם כמו תפילת י"ח ארוכה, שעומדין לפני השי"ת].
הוידוי עושה נחת רוח גדול לפני אדון השמים והארץ ב"ה
הענין של הווידוי זה לא עצבות ח"ו, צריך לדעת שאין מילים יותר מתוקות לפני השם ב"ה כמו שיהודי אומר לפניו: "חטאתי עויתי פשעתי", ההכנעה הזו שאדם מודה על האמת, מכיר את מקומו, ומשפיל גאוות יצרו לפני בוראו (שבזה הוא זובח את יצרו), זה נחת רוח גדול מאד לפניו ית', היה ראוי שכל היום רק יגיד את מילות הווידוי, מרוב שזה עושה נחת רוח, ומקדש את האדם, ומתקן את המלכות. בווידוי אפשר לזכות להעלות את המלכות עד הכתר (הדרגה הגבוהה היא לבוא לבחינה של אין, וכך אפשר להעלות את המלכות ג"כ לבחינה של אין), ולהביא את הגאולה, רק שיהיה וידוי עם לב, ולא וידוי פה לבד ח"ו.
לכן יש חשיבות גדול, לומר את הווידוי בקול רם, ולהקשיב ליבו למילים שמוציא מפיו, שעל ידי שאומר בקול רם, נחרטים המילים בליבו, ומגיע להכנעה. וזה יכול לקרב מאד את הגאולה. וזה המנהג הנכון על פי ההלכה, שהחזנים של התפילה והסליחות, יאמרו את הווידוי בקול רם, אולי יזכה אחד מן השומעים להתעורר לחרטה מן הלב, והיה זה שכרינו, ואם לא, לפחות יועיל לו בעצמו. כי כל הגלות תלויה בתשובה, ואומרים כל כך הרבה ווידויים, רק שמחכים לווידוי עם לב.
תשובה מתוך התבוננות ברחמיו של השי"ת
גם מי ששב מיראת העונש זו תשובה חשובה מאד, אך התשובה הנכונה זה לא מתוך יאוש ודכאון ח"ו, אלא מתוך רוממות, שאדם מתבונן כמה חסד ה' עוטף אותו, אפילו שהוא כל כך שכח מהשם ב"ה שברא אותו יש מאין, ומחדש את בריאתו בכל יום תמיד, וחתם אותו לחיים בשנה הקודמת, ונותן לו כל צרכיו עם כל הפרטים, בכבוד ויקר, ואילו האדם עדיין שקוע בתוך נקודת עצמו, ולא מחפש את גילוי מלכותו של הבורא שזה תכלית הבריאה, חושב רק על הבית שלו והזיווג והילדים והפרנסה שלו, ולא חושב שאולי גם הבורא שברא את הכל, מחפש כבר מתי יהיה לו בית וילדים נאמנים שרוצים אותו ושמחים בקירבתו, ומתגעגעים לראות אותו בבית הגדול והקדוש שלו, ולשמוח שם איתו ביחד. והוא נכשל שוב ושוב בחטאים, מבלי כאב איך שהוא מבטל את רצון הבורא ומחפש את רצון עצמו, ולעומתו הבורא ית' ממשיך להיטיב איתו ברחמנות אין קץ.
מתוך הבנת הרחמים הללו שאדם זוכה להבין, הוא מרגיש "אשמנו" - שהוא אשם בחשיכה שלו (ואין לו שום אשמה כלפי הנהגת הבורא ית' עימו, וליבו שלם עם ה' שעשה עימו את תכלית הטוב, וכל חסרון הוא רק מצידו), ואז "בגדנו" – שלא החזיר טובה תחת טובות אין סוף, להשם ב"ה שכל כך רחמן איתו ומיטיב איתו לאין ערוך. ואז הוא עומד ואומר את הוידוי מנקודת לב של חרטה אמיתית, והשתוקקות שימחל לו השי"ת, לא בשביל שיוכל להמשיך לקבל ולקבל, כל חפצו ורצונו ברוחניות ובגשמיות, אלא בשביל שהמחילה והטהרה תביא אותו לקירבת הבורא ולקבל טובותיו, בשביל שיוכל לקבל כלים ראויים לעשות בהם נחת רוח לבורא, וזה נקרא תשובה מאהבה.