כינוס המוני בית ישראל בבתי הכנסת ביום הכיפורים הוא מיוחד באופיו של היום הקדוש בשנה והוא אולי הביטוי החזק ביותר של נצחיות עם ישראל וקרבתו לקב"ה.
מאלו שרואים בית כנסת מבפנים רק פעם בשנה ועד אלו שמצליחים לבכות ולהתחבר עם תפילתם לבורא רק פעמים אחדים בשנה, קשה לדמיין מהי יום כיפור אם לא התפילות בבית הכנסת או הישיבה.
קשה לנו לשמוע את האמירה היבשה "הקב"ה נמצא בכל מקום, אפשר גם לצום ולהתפלל בבית". כולנו חכמים וכולנו נבונים, לא חידשתם לנו דבר. ברור לנו שהתפילה מתקבלת בכל מקום שהוא נקי וכשר לתפילה. ומצד שני ברור לנו חשיבותה ומעלתה של תפילה בציבור וברוב עם, של קדושת בית כנסת ושל קיום מנהגי ישראל.
אבל יש משהו בונה ומעמיק שזכינו לו במצב לא שגרתי זה.
פתאום אנו מוצאים את עצמנו מדברים וחושבים (ואולי היה עדיף קודם חושבים ולאחמ"כ מדברים) על מהות הדברים שבעבר הלא רחוק חשבנו שהם מובנים מאליהם.
עצם ההתקוממות למען קדושת בתי הכנסת והדאגה לתפילה בציבור הן תופעות ברוכות גם אם בסופו של דבר נבין שצריכים לערוך מחדש את סדרי העדיפויות בעת שכזו.
במקום לדסקס מי היה חזן למוסף בישיבה פלוני, איפה נתארח לחג ובאיזה שעה יסיימו נעילה בקהילה שלנו, אנו מתמודדים עם השאלה האם נחשב תפילה בציבור מהמרפסת, האם לצאת מהבית בכלל ואיזה חלקים בתפילה חשובים יותר שלא לדלג אם מתפללים בצום בחוץ.
זכיתי לשמש בשליחות ברוסיה ויותר ממה שלימדנו ומסרנו, קיבלנו אנו מבט על התורה והיהדות ממקום של פשטות מצד אחד ויסודיות מצד אחר.
בימים הנוראים הראשוניים שנאלצתי לרדת לפני התיבה בפני קהל מצומצם שבקושי ידע לקרוא מתוך המחזור הרוסי-עברי (ונוסח מאן דכר שמיה), מצאתי את עצמי מתבונן במחזור ורואה בו דברים שכנראה לא הייתי רואה אי פעם לולא המקום והמצב הלא שגרתיים.
אני הייתי רגיל לתפילות מרגשות ומנגינות מוכרות ולעומתי הבחורים והמבוגרים, בעלי תשובה וכאלו שעדיין לא, ראו בטקסטים משהו זר וחדש שצריך לפרק לגורמים כדי להתחיל להבין מאיפה זה, מה עושים פה ומה כל זה קשור אלינו. הצורך להתחיל מא' קצת אחרי גיל הגן נתנה לי הזדמנות ללמוד מתלמידי יותר מכולן ברמת היסוד והבניין.
הפסוק המלא במשלי (י"ד) הוא: ברב עם הדרת מלך ובאפס לאם מחתת רזון.
המצודות כותב שם: "והוא למשל לומר: הדרת המקום הוא כשרבים עושים את המצווה, ואם מועטים המה - אם יעשוהו ביתר שאת ובכוונה רצויה הם המהדרים את המקום."
גם אם היה עדיף אחרת, ניתן לנצל הזדמנות חריגה שנפלה בחיקנו להתחבר לימים אלו, לתפילות ולמצוות באופן יסודי יותר כאשר התפאורה השגרתית והמוכרת כל כך שבדרך כלל סובב ומערבב את החיים שלנו מופשטת בעל כורחנו.