ראש השנה צעקנו 'המלך' ושמענו שופר, נותרנו קצת על 'אורות' גבוהים - ומבלבלים, מצד אחד הנשמה מוארת, ומהצד שני - הגוף והנפש לא יודעים מה לעשות עם זה... איך עושים ביניהם 'שלום בית'?
ביום כיפור לוקחים שני עיזים ועושים ביניהם גורל, אחד נשלח קורבן לה' ואחד לעזאזל, לאיזה שעיר אנו דומים? חשוב לדעת: אנו לא שעיר לעזאזל!
מה השעיר לעזאזל חושב ומרגיש?
שני השעירים נראים מאוד דומים, מביאים אותם לפתח אוהל מועד, ב'תיבת הגורלות' ישנם שני פתקים: אחד מהם יעלה קורבן על המזבח, השני גורל לה' - ישלח לעזאזל.
נדמיין מה רואה ומרגיש השעיר שעוד מעט ילך לעזאזל: הכהן הגדול לוקח אותו וקהל רב של כוהנים שמביט בו בסקרנות, הוא מרגיש הרבה כבוד, וכנראה חושב לעצמו: מדוע זכיתי לקבל את כל הכבוד הזה?
הכהן שולף מהתיבה גורל אחד ומטיל עליו, ואחר כך סומך עליו את שתי ידיו ומתוודה, באותו מעמד נמצא קהל רב, שכורעים משתחווים ונופלים על פניהם.
השעיר מרגיש ממש ב'אורות' וחושב לעצמו: כמה כבוד - הכל בשבילי!
בהמשך הוא נלקח ע"י הכהן הגדול ורבבות עם ישראל שעוקבים אחריו במתח, הוא ממש צריך לעבוד על מידת הגאווה, ומשתדל ללכת בעיניים מושפלות, כדי לא להתגאות, הוא מציץ ברחמנות על השעיר השני שנשאר בבית המקדש, שלא זכה לקבל 'כבוד' כמוהו, ורואה כיצד לוקחים את חברו לעקידה ולשחיטה - קורבן על גבי המזבח, הוא מרחם עליו וחושב בליבו, הוא לא זכה לכבוד שאני זכיתי, מסכן...
קבוצת כהנים מלווה אותו למדבר, ואף הקימו עבורו 'כבש' מיוחד ועשר סוכות, והמון נכבדי העידה ויקירי ירושלים מלווים אותו מסוכה לסוכה.
מה נהדרת ההרגשה של השעיר, כשהוא מתחיל להתרומם ולהתעלות ולהתקדש, ככל שהוא עולה עוד ועוד במעלה ההר. הוא מרגיש כמעט ב'עננים'. בשיא העליה, משהו דוחף אותו מאחורה, והוא מוצא את עצמו מתגלגל מראש ההר, וכבר לא מרגיש כלום! הוא מפורק איברים איברים...
לא להיות שעיר לעזאזל!
כל מי שחושב שניתן להתקרב לקב"ה ולעלות בהר ה' בדילוגים ובקפיצות, לטהר ולקדש את עצמו במהירות, ע"י קפיצה לדרגות שלא שייכות שלו, הוא בסוף - מתרסק!
כל הגוף – איברים איברים! (עפ"י הגרש"ר הירש).
דרגות גבוהות – ריסוק איברים
בעשי"ת הלב מתעורר, על ימים אלו נאמר: "דרשו ה' בהימצאו" – בימים אלו הקב"ה נמצא איתנו, וצריך לדעת מהי הדרך לתשובה, עפ"י הדרגות ששייכות לנו.
קבלות טובות ומרוממות יכולות להחזיק מעמד עד יום כיפור ואולי עד סוכות... אבל 'החכם עיניו בראשו', הנפש לא טיפסה בראש השנה לדרגות של הנשמה, היא נמצאת עדיין אי שם למטה, הנשמה המריאה למרומים, חוסר התאום בין השניים, משאיר את האדם עם - 'ריסוק איברים'...
בראש השנה - הראש התעורר...
בראש השנה התעוררנו לתשובה בעיקר ב'ראש' – ב'מוח', קיבלנו 'קבלה טובה', ובעשי"ת צריך שהקבלה תעבור מהראש אל הרגש ומידות הלב, ורק אם הלב יסכים להחלטה, ההחלטה תעבור - לחלק המעשה.
מצות התשובה בנויה מכמה חלקים: "בפיך ובלבבך לעשותו" בפיך – זה הדיבור, בלבבך – זה המחשבה, לעשותו - זה המעשה.
לפני יום כיפור צריך לחתום 'חוזה' - הסכם עם הלב שיסכים לעשות את מה שהראש התחייב, ולא ישוב להכשיל ולפתות את האדם עד כמה שניתן...
'אלוקיך' – גילוי ה'חלק האלוקי' שקיים בכל אחד
בעשי"ת מתגלים בכל אחד, החלקים הנעלמים והנסתרים מעיניו במשך השנה. אך, הם תמיד מצויים, ולכן כתוב: "שובה ישראל עד ה' אלקיך" – "עד האלקות שלך".
בכל אחד יש 'חלק אלוק ממעל' שמתגבר בליבו בעשי"ת, וזהו: תשוב "עד ה' אלקיך" – כשהחלק האלוקי שבך 'ה' אלוקיך' מתגלה בקרבך – תשוב! עכשו אתה יכול להרגיש אותו יותר בעוצמה, ולכן, אל תוותר על ה'רגע' היקר הזה (עפ"י ה'בית אהרן').
שינוי מעשה – לאט אבל בטוח
מצות תשובה חייבת להתבטא בשינוי מעשה, אי אפשר לחזור בתשובה ב'תאוריה'. אבל, לא נדרש מהאדם 'ריסוק איברים' רק 'קבלה קטנה' אמיתית שעל ידה הוא באמת יתקרב לה', קבלה שילך איתה - עד הסוף!
'קבלה' שמגיעה מתוך רצון פנימי אמיתי, לא בגלל שכולם עושים ולא בגלל שהוא מחוייב לעשות, אלא מתוך הרצון להתקדם בעבודה עצמית פנימית, שתגרום לו להתקרב לה', וע"י זה הוא מישם את המלכת המלך – הוא ממשיך את ההכתרה שהתחיל בראש השנה.
הנשמה והגוף – יריבות זו לזו
חשוב להכיר את המלחמה המתמדת שקיימת בין הגוף לנשמה, שהן אויבות זו לזו, שהגורם לנפילות הוא שאיפות גבוהות שלא מצליחות לקשר בין הגוף והנשמה.
הגוף יודע ליהנות ולשמוח בצורה מושלמת אפילו רק ע"י שדקה אחת של הנאה - שממלאת לו את רצונותיו.
המאפיין של הנשמה שהיא אף פעם לא 'שבעה', היא אלוקית ו'אין סופית' ותמיד היא רוצה להתמלא עוד ועוד.
הפער בין הגוף לנשמה גורם - למשברים ונפילות, המשך הנזק: יאוש עצבות ועוד...
צריך להיות חכמים "תפסת מרובה לא תפסת" לא כדאי לאדם להכניס את עצמו למצב של "יאוש מדעת" – עדיף ללכת 'על בטוח'.
מה הפלא שהגשמיות יותר 'מפתה' את האדם? אם הרוחניות מעציבה? מה יעשה הבן ולא יגיע למצב הזה?
איך יודעים ש'הקבלה' לפי 'מידתינו'?
ניתן לבדוק אם הקבלה מתאימה למצבנו הרוחני, ע"י שנראה אם אנו מרגישים תענוג מהעשיה, ויכולים 'לחגוג' את ההצלחה שעמדנו באתגר, ורואים לאן מקדם את אותנו ההצלחה והניצחון, אם היא מקדמת – ל'קבלה' ולניצחון הבא – אנו אלופים!
ה'קבלה' - אתגר שבחרנו שמתאים לנו, אבל, ברור שהוא מהווה עבורנו קצת 'אתגר' וקושי, אך לא יגרום ל'ריסוק איברים', צריך שהאתגר לא יהיה 'מועד' לכישלון, ונוכל ללכת איתו - עד הסוף.
"אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה בתוכם"!
"ישראל שחטא – אף על פי שחטא – ישראל הוא"!
האם ניתן לומר פתאום על הבן שהוא - 'לא הבן שלי'?
ולכן, אין שום 'יאוש' בעולם מעבודת ה'!
"אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר ל"ה, ל"ד) אמרו חז"ל: "אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה ביניהם"!!!
החיזוק הגדול שצריך ללוות כל אחד - שהשכינה אף פעם לא עוזבת אף אחד – בשום מצב! לעולם!
לפעמים השכינה בהסתרה, שכתוב: "ואנוכי הסתר פנים" אבל - היא נמצאת! כדאי לאדם לצייר לעצמו בכל מצב שהוא נמצא כרגע! שהוא תמיד - מרכבה לשכינה, ושהשכינה שורה עליו בכל מצב, ואז – זוכה ל"מי יעלה בהר ה'" (עפ"י 'אש המועדים').
רצון ה' – גוף ונשמה חיים 'בשלום'
"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" מפרש ה'תפארת שלמה': הקב"ה אומר לאדם מה שאתה עושה - זה בדיוק חפצי ורצוני, כי עיקר רצוני שתעבוד אותי מתוך שמחה ותענוג, וכל עוד אתה חי בעולם הזה שגוף ונשמה מחוברים יחד, חייב שהם גם - יגורו בשלום!
ועל זה אנו מתפללים: "הנשמה לך והגוף פועלך – חוסה על עמלך", אמן!
איך מקבלים את ה'קבלה הקטנה' בפרק הבא...