ראש השנה הגיע, ואני איני מהאנשים שחפצים להיות סרח עודף בתוך קהילה גדולה, וגם לא מאותם שחפצים להיות מסמר הערב או פטישו. לכן שמחתי כאשר ידידי הזמין אותי לחגוג את ימי ראש השנה ולהיות בעל תפילה, במקום בו אוכל להיות משמעותי מחד, אך עדיין חלק ממשהו גדול ממני.
אינני חזן, מאותם שקולם ערב, צח וזך ומתרומם לשמי מעלה וקהילות רבות עליהם מי תזכה ויערב קולם אצלם. בעל תפילה אני. מאלו שהמנגינות שזורות להם עמוק על לוח ליבם. קולם נחמד ואינו סט מהתווים המדויקים, ועיקר כוונתם היא הלב והאווירה. מאלו שמכוונים עמוקות בפיוט הנפלא שפותח את חזרת הש"צ של תפילת שחרית של ראש השנה: "שאגי יערב ולא כמשחיל (אריה)", וכוונתי במילים אלו פשוטו כמשמעו.
שמחתי כאשר ידידי שמח בי וחשתי כי זה המקום הנכון עבורי לימי הדין הנפלאים והנוראים כאחד. ואכן תקוותיי לא היו לשווא, ישיבת 'אורייתא-נוקדים' אליה הגעתי אינה ככל הישיבות. אינה ישיבה כישיבות אלו שאימת הדין עליהן עד שפני התלמידים מכורכמות כשולי קדירה, אלו אשר כבר מתחילת חודש אלול רועדים כדגי הים מאימת היושב במשפט. מנגד, אלו אשר נמצאים בישיבה זו עצם הווייתם בה מלמדת על ה"קרבת אלוקים לי טוב" ומקיימים אותם נערים את הפסוק בתהילים אותו אנו אומרים מראש חודש אלול: "אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי, לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו". דוד המלך לא מבקש מהשם את הפחד או האימה וכל רצונו הוא רק לחזות בנועם השם ואפילו רק לבקר בהיכלו.
בחורי ישיבת אורייתא לא תמיד מצאו בתחילה את דרך הישר ולפעמים לא מצאו דרך בכלל, אך מבקשים הם כעת לשבת בבית השם, לחזות בנועם השם ופשוט להיות חלק מהיכלו, כשכל אחד מהם פועל ועושה בכל כוחו למען הישיבה וענייניה.
והתפילות בהתאם, אותם בחורים נדמים כמי שחפצים בכל ליבם לחגוג את שבתם בבית השם ולחגוג הם יודעים מצוין. כל צליל או רמז לשיר כל שהוא, מצית את ליבם וגורם להם לפצוח בריקודים נלהבים, שלא היו מביישים שמחת תורה באף ישיבה. על אף שאודה ואתוודה, שפעמים רבות בימים נוראים בוחן אני את מחוגי השעון ונושא תפילה חרישית בליבי מתי כבר נזכה לשבת בבית ולאכול ממטעמי החג, הפעם נשבה ליבי במחולות השמחה שהקיפו את התיבה בהתלהבות עזה והזמן כאילו איבד את חשיבותו.
לפני תפילת ערבית של היום שני, נעמד לו אברך מבוגרי הישיבה, אברך חמד, כולו נראה כ"ילד טוב ירושלים", אלא שילדים טובים ירושלים לא מגיעים לישיבה הזו... לא היה לי אלא להסיק כי אם ילד טוב ירושלים הוא, אין זאת כי אם הדבר קרה בין כותלי הישיבה ועל כך גאוותו של ראש הישיבה. האברך, כמנהגם של אברכים חשובים ציין, כי "לא הספיק להכין דרשה" אך נענה לבקשת מורו ורבו לחזק את הציבור לקראת יום הדין השני ואז הוא פתח בסיפור שהרעיד את ליבי.
"מושיקו קראו לו, הוא למד איתי בישיבה קטנה אך למרבה הצער לאחר הישיבה הוא סטה מהדרך, בתחילה וויתר על מראהו ולאט לאט וויתר גם על פנימיותו כשהוא משיל מעליו כל קשר ליהדות. בהמשך הוא התגייס לצבא ולאחר שחרורו נסע להודו לטיול ארוך במהלכו אף גידל שערות ארוכות במיוחד והתעסק בכל טומאות המזרח".
"והנה לפני כמה חודשים, יצאנו למסע בין קברות צדיקים בצפון, ובקברו של רבי שמעון בר יוחאי אני לפתע רואה את מושיקו. שערותיו גזוזות, ראשו עטור בכיפה גדולה ואף שתי פאות מפוארות לו בצידי לחייו. מה קורה מושיקו? מאיפה קנית את הפאות האלה? שאלתי בחיוך נרגש".
מושיקו חייך חיוך רחב והגומות הזכורות לטוב שלו נצנצו מולי באולם האפל של קברו של הרשב"י, "מה אני אומר לך, זה פשוט חיכה לי", הוא ענה. "מה זאת אומרת חיכה לך? תהיתי? ואז הוא סיפר לי: "כששבתי מהטיול בהודו הייתי רחוק מהכל, מהתורה מהמצוות, מהשם מהמשפחה שניתקתי עימה את הקשר לאחר עזיבתי את הדרך הרגשתי שאין דרך חזרה שהכל אבוד ואז פגשתי חבר ילדות ברחובה של עיר. הוא דרש בשלומי ואז אמר שהוא חייב לספר לי משהו.
"אתה יודע שהוריך לא נועלים את דלת הבית שלהם לעולם?", אמר חבר הילדות והוסיף, "שאלתי את אביך פעם מדוע הם אינם נועלים את הדלת והוא השיב לי, אולי מושיקו ירצה לחזור לילה אחד? אנחנו לא רוצים שהוא ימצא דלת נעולה...".
"הסיפור המם אותי", אמר מושיקו, "ההבנה עד כמה המשפחה שלי מחכה לי ושומרת לי את הדלת פתוחה הבהירה לי שאם הוריי למרות כל מה שעשיתי להם עדיין משאירים דלת פתוחה, אבא שבשמיים על אחת כמה וכמה...", סיים מושיקו ועיניו נצצו בדמעות.
כשסיים האברך את סיפורו ידעתי, גם אם לא הגעתי עד לשם אלא בשביל לשמוע סיפור זה, דייני.