בכיר מ'איחוד האמירויות' בראיון על השלום

ראיון ייחודי בתכנית הבינלאומית של כיכר השבת 'כיכר גלובל' בהגשתו של הרב בנימין גולדשמידט מחשובי רבני מנהטן עם סגן השר לענייני תרבות ודיפלומטיה ציבורית של איחוד האמירויות, עומאר סאעיף גובאש. בראיון חושף סגן השר כיצד הכיר את העם היהודי, את החיבה הייחודית והמוזרה שלו כבר כנער צעיר עם שירים באידיש. החברות המפתיעה עם רבה הראשי של מוסקבה, הטרגדיה הקשה שעבר במשפחתו והחיבור דווקא לנושא השואה.

כשהייתי ילד צעיר, התעניינתי מאוד בהיסטוריה – וספרי הלימוד שלנו בהיסטוריה הגיעו כולם מאנגליה, מהממלכה המאוחדת – ותמיד תהינו, מהם הדפים הללו שתמיד נגזרו מתוך הספרים שלנו? לי היה מזל להשיג ספר שהצנזורים פספסו, וכך נחשפתי לכל המידע אודות השואה. בשלב הזה, בגיל 12, החלטתי שאינני מוכן שדבר כזה יהיה משהו שמסתירים או מכחישים. מאותו רגע תמיד הייתי בציפייה – וכידוע לך, יזמתי קשר עם אביך (עורך: הרב פנחס גולדשמידט) בעת שרותי כשגריר במוסקבה.

רבג: כבוד השגריר, אני רק רוצה לעדכן את הצופים שלנו – השגריר גובאש היה, רק לידיעת הציבור, שגריר של איחוד האמירויות במוסקבה, הוא הפך לחבר טוב של אבי, הרב הראשי של מוסקבה. אני גם אשמח לשמוע על הידידות הזו – אבא שלי לא מספר הרבה, לכן אשמח לשמוע את זה ממך.

עסג: (צוחק) ובכן, אנחנו – היו לנו הרבה שיחות ממש טובות יחד. גם מאיזושהי סיבה, יש בבניין בית הכנסת במוסקבה סושייה ממש מעולה – וזו הייתה סיבה נוספת...

רבג: כן, "אולטרה-סושי"...

עסג: נכון, נכון – זהו. גם הבאתי את אבא שלך לאבו דאבי לפני כמה שנים, שם הוא נפגש עם שר החוץ שלנו, וזה היה בשבילי רגע מדהים להיות מעורב בו באופן אישי. לכן... האירוע אתמול היה על סף הסוראליסטי, כמעט הזוי בהרבה מובנים.

היה זה סוראליסטי כי למעשה חתמנו הסכם שלום עם ישראל – דבר שאף אחד מאתנו לא תיאר לעצמו עד שזה פתאום נפתח לפני שבועות אחדים – אז זה היה כמו חלום. וכמובן, הפן הנוסף שהיה הזוי בכל האירוע הוא אפקט הוליווד: הרגשתי כאילו אנחנו בתוך סצנה מהסדרה VEEP – (סדרה קומית אמריקאית הבנויה סביב דמות בדויה של סגן-נשיאה ארצות הברית, אמריקאית יהודייה טיפוסית), וזה היה קצת מצחיק. אני לא בטוח שהצופים שלך מכירים את הסדרה הזאת... אבל היא ממש מצחיקה ומבריקה.

רבג: אני רוצה קודם כל לדבר על הרקע האישי שלך קצת יותר. תוכל לספר לי על האינטראקציה האישית שלך עם העם היהודי, עם ישראלים – מה התחושה שלך?

עסג: תראה, תמיד - תמיד יזמתי והתאמצתי ליצור קשר, לדעתי הישראלי הראשון שהכרתי, חבר ממש יקר שלי – שהפכנו גם שותפים עסקיים זמן ממש קצר לאחר שהכרנו. אני זוכר שאמרתי לי ספציפית: "אני רוצה להשקיע בחברה שלך כי אני מאמין בשלום". לא בהכרח כי האמנתי במיזם המסחרי עצמו – למעשה, המיזם היה גם הוא גאוני, ולכן זה היה מאוד... מאוד משתלם ומשביע רצון. נשארנו חברים טובים מאז, ואנחנו נפגשים תכופות – הוא ביקר במוסקבה, ואני באתי לפגוש אותו בלונדון, ואנחנו נפגשים בכל מני מקומות. בשבילי הייתה זאת תמיד ידידות עם ערך עצום, קשר בעל ערך עצום.

אני חושב שאחת הבעיות העיקריות שנחשפתי לה לאורך השנים – לא רק במסגרת היחסים בין ארצות הערב לישראל, גם במסגרות יחסים אחרים – כאשר צד אחד מציג את הצדי השני כלא אנושי, שולל ממנו צלם אנוש. תמיד היה לי מאוד חשוב לצאת באמירה – לא, אנחנו בני אדם, בני אנוש, יש לנו אנושיות משותפת, סוג של תכונה אנושית – ה"מצב האנושי" שמשותף לכולנו. וזה דבר שצריך לחבר אותנו יחד. וכן, בעצם, הכרתי אדם ישראלי לראשונה. איך זה נשמע לך?

רבג: ממש נפלא! והחוויות שלך מול הקהילה היהודית?

עסג: הו, הקהילה היהודית! (צוחק). לחלוטין. אני – אני הלכתי והתעניינתי מאוד ביהדות והתרבות היהודית, וכשהייתי בגיל ה"עשרה" המאוחר, אני זוכר שגיליתי את המוזיקה העממית ביידיש – ונראה לי העברתי שלוש שנים מחיי, ללא הפסקה בשמיעת מוסיקה ביידיש – שירי עם ביידיש.

ניסיתי גם את שירי העם הישראלים – שהם לא רגשו אותי באותה מידה, אבל – אתה יודע, היידיש ממש נכנס לנשמה.

רבג: אני חייב לומר – הצופים שלנו בכיכר השבת הולכים מאוד להעריך את זה שאתה מעדיף שירים ביידיש לשירים ישראלים – בתור בעל מסורת אמתי.

עסג: אה! (צוחק) פנטסטי!

עסג: אני חושב שזה גם חשוב שנחשפתי ברמה מאוד נרחבת לנושא השואה, והתחלתי חשבתי רבות על החשיבות והמשמעות של השואה לאנושות, ולמען האמת, נתקלתי בהתנגדות לא מבוטלת מצד אנשים, מהחברים שהיו לי... אך עם הזמן, אני חושב, הגעתי למסקנה פנימית עמוקה שזה היה אירוע של אי-צדק בממדים אדירים.

היה לי הכבוד לבקר באושוויץ, לפני כמה שנים – הלכתי שוב עם החבר שלי הישראלי, שסבתו הייתה אסירה שם, והיא עוד בחיים. בזמנו פגשתי גם את הרב הראשי דאז של פולין, שעשה לי סיור אישי. שוב, הייתה זאת חוויה מרגשת ביותר, ומשהו שאני מודה עליו – שמע, אני לא רוצה לדבוק בנושא הזה בלי סוף, אבל רק רציתי לומר שזה אפשר לי להעריך הרבה הרבה יותר את מדינת ישראל ואת העולם היהודי.

רבג: תשמע, קראתי את הספר שלך - "מכתבים מוסלמי צעיר"...

עסג: כל הכבוד, כל הכבוד!

רבג: אגיד לך בכנות – כשלקחתי את הספר בידיים בפעם הראשונה, לא חשבתי שאוכל להתחבר, אבל אז גליתי שאני מתחבר הרבה יותר ממה שציפיתי – אני אולי עדיין נחשב חצי-צעיר, ואני אינני מוסלמי – ולכן חשבתי שאולי הספר הזה הוא לא בשבילי. אך מה שתפס אותי היה הסיפור האישי שלך – אתה כותב על אביך שנהרג בפיגוע חבלני, ואני מצטער שאני פותח בנושא הכואב הזה. אתה כותב שהוא היה בן 43 במותו, ושהוא נרצח על ידי ילד בן 19. וכך אתה פותח את הספר – מאותו בן ה-19 שעבר שטיפת מוח לאידיאולוגיה מעוותת, ואתה מביע דאגה למוחות של הדור החדש של מוסלמים. אלו המכתבים שנכתבו בשפה יפיפייה לסעאיף חביבי – בנך הבכור. תוכל לספר לי קצת מהסיפור האישי שלך, עם אביך, ומה הוביל אותך לכתוב את הספר הזה?

עסג: ובכן, הייתי בן שש כשאבי נרצח, למעשה, על ידי קבוצת הטרור של אבו נאדיל, שהיה סוג של ארגון טרור פלסטיני שהפכו בשנות ה-70 למעין שכירי חרב לטרור. האירוע עצמו תואר בדיעבד כהריגה מקרית, בטעות – כי אבי נועד באותו רגע עם שר החוץ של סוריה דאז, עבדול חאלים ח'דאם. אתה יודע... זה ממש הפעים אותי כשחשבתי על הרוצח, הבנתי שהוא היה בן 19. למעשה נפגשתי עם אחד השוטרים שעצרו אותו, שאמר לי איך כל הסיטואציה הייתה כמעט מגוחכת: עמד שם בן 19, שלא היה לו שום מושג איפה הוא ומה הוא עושה. ציידו אותו במקלע, והוא מילא הוראות שהוא חשב שהן נכונות: תרים את המקלע ותירה באיש הזה.

אז היו לי הרהורים רבים מאוד... ורגשות מעורבות אודות אותו היום: לפעמים אני חש מאוד חזק שאבי נפל קורבן לנסיבות הכלכליות והפוליטיות האיומות, ולפעמים אני חש ממש בעוצמה את אשמתו האישית של אותו בן ה-19. וכן, זהו דיאלוג מתמשך שמתנהל בליבי, אודות מקומה האמתי של האשמה כאן, וגם איך אנחנו יכולים להימנע מהישנות המצב שגורם לאנשים צעירים – ולאחרונה, במידה הולכת וגדלה, נשים צעירות – לעבור הקצנה, ובאמת לבזבז את החיים שלהם, ולא להגיע לניצול המלא של הפוטנציאל האמתי שלהם.

אנו מתבוננים במזרח התיכון ואנו רואים קונפליקט אדיר. כמות אדירה של אלימות פיזית ופסיכולוגית נגד אוכלוסיות ערביות שמתחוללות בידי ערבים אחרים, ואנחנו חושבים שחייב להיות פתרון למעגל האלימות הנורא הזה. לכן זוהי הדרך שאני מקשר בין הסיפור האישי שלי לבין הנוף הפוליטי הרחב יותר שעומד בפנינו.

רבג: ברשותך, אני רוצה להקריא קטע מהספר שלך שממש נגע לליבי.

עסג: מעולה, כן, בבקשה עשה זאת – תודה לך!

רבג: אלו המילים שאתה כותב לבנך:

"אתה מרגיש שההורים שלך לא מבינים את הבעיות שעומדות בפניך. הם חיים בעולם אחר. הם מקבלים בהכנעה ובהשלמה את העבודה המפרכת את השכל והגוף שבה הם עמלים. הם מבודדים וחסרי אונים מול טכנולוגיה והכוחות של הכלכלה. הייתכן שהם קוראים לעצמם מוסלמים טובים? אתה מתבייש מהמחשבה, אך אתה לא מצליח להתפטר ממנה: ההורים שלך הם פחדנים שלא מוכנים להתמודד עם העולם. הם אינם המוסלמים הטובים שחשבת. לאסלאם יש דרישות, יש לו זכויות עלינו. עלינו להיות טובים, ולהיות טוב משמעו לעמוד ברישות של האסלאם. מה עושים הוריך? אף לא כלום. הם ממלמלים משהו לעצמם כשהחדשות עולים על המסך, הם כל הזמן עייפים ועצבניים. אין להם תשובות משכנעות לשאלתך. למעשה, לא רק שהם אינם מסוגלים לחיות לפי הגדרות הפשוטות והברורות של אסלאם – הם דינוזאורים שאין להם תפקיד בחיים האלה. אתה אוהב אותם, אבל הם רק בפריפריה של המאבק הגדול בין הטוב לרע."

מה שכתבת בפסקה הזאת – אלו דברים עוצמתיים מאוד בין אדם מתון ומבוגר יותר, לבין קנאי צעיר! ואתה כתבת זאת על הדת שלך, אבל לדעתי אנשים אחרים יוכלו גם הם לקרוא את זה ולהזדהות עם המילים הללו. איך אתה משכנע דור צעיר יותר, שרוצה להיות נלהב, להוט להילחם, להגן על רעיונות, ורואה את העולם כשחור ולבן – איך אתה אומר להם שישנם גווני אפור, ובעצם את צבעי הקשת שבין לבין? איך עונים לזה, באמת?

עסג: ובכן, המציאות היא שאתה חייב להמשיך לדבר, להמשיך ולומר להם – אתה יודע, אני קם כל בוקר ופותח בהרבה שיחות שהן אותן שיחות שהיו לי לאורך השנים עם הילדים שלי. אשתי לפעמים אומרת לי: תשמע, תראה, אמרתי לילדים מה עליהם לעשות, מדוע הם לא מבינים??? והתשובה שלי – בגלל שהם ילדים, וזה לוקח זמן. אתה יודע, לא משנה במה מדובר – בין השכל שעוד צריך להתפתח ובין התהליכים הביו-כימיים שצריך להתגבר עליהם... אך באותה עת, אי אפשר להאשים את האנשים והנשים הצעירים על כך שבוערת בהם התשוקה העצומה והתמימה הזאת – לחיות, ולעשות, ולהוות מישהו בעל משמעות והשפעה בדרך זו או אחרת.

רבג: איך אתה יכול "למכור" את האסלאם המתון, לטעון לטובתו? איך אפשר לגרום לאנשים להחליט להיות מתונים במיוחד לאור חזון השלום שחווינו אתמול.

עסג: אני חושב שחלק מזה הוא מבני: עלינו לספק, עלינו ליצור בתחום הציבורי יותר דרכים, יותר רעיונות איך אפשר לחיות – אבל אני חושב שישנו נרטיב פשוט שמתנגן לו שוב ושוב לאורך עשורים – מאז, אני מניח, מאז המהפכה באיראן, שחוללה תגובה עצומה בכל העולם הערבי הסוני. ואלו – הרטוריקה הזו, המודל הזה לחיים – זה כמו להרביץ לסוס מת, אין בו רוממות, ואין הוא מתמקד בלחיות חיים – וזה מה שאני מנסה לעשות: לבוא ולומר שיש דרכים כה רבות שאפשר להיות מוסלמי טוב, בעל ערך ואחריות. שהבחירה באלימות, או הבחירה בקיצוניות היא בדיוק מה שזה – זוהי בחירה. ואם אתה בוחר ללכת בדרך הזאת, כשיש לך עוד הרבה דרכים אחרות, הרבה יותר חשובות ואציליות... אלימות היא חלק מהחיים, למרבה הצער – לפעמים זוהי אלימות מאורגנת, ולפעמים היא לא מאורגנת, כאוטית - אבל מה שעלינו לעשות הוא לכבוש ולרסן את האלימות הזאת בתוכנו, ולהפנות מבט לתחומים אחרים של החיים.

אני חושב שיש דרכים קצת מצחיקות, פשוטות, לאו דווקא דתיות, שאפשר להתמודד עם זה – ואחת מהדרכים האלה היא פשוט ספורט, העיסוק בספורט. לדעתי זהו תחום שעלינו להכיר בו ערך יסוד. שבעצם, הקיצוניות היא לא רק תוצר או תכונה של דת, זה פונקציה של חוסר עיסוקים אחרים, ניסיון למלא את חייך בפנטזיות עוצמתיות שמרוממות אותך מעל המקום בו אתה נמצא.

רבג: תודה רבה לך על התשובה הזאת. רציתי לשאול אותך שאלה שהרבה ישראלים מהרהרים בה. אנחנו תוהים האם עסקת השלום היא בין שייך חליפה בין זאיד והשר מוחמד בין זאיד לבין ראש הממשלה נתניהו, או שמה זה הסכם שלום בין העם של איחוד האמירויות ובין עם ישראל.

עסג: ובכן, אגיד לך – אני למעשה שאלתי את שר החוץ שלי את אותה השאלה אתמול. כי יש לנו את האנשים שעוסקים בהיבטים הטכניים של הסכם השלום, ואז יש לך את הקהל הרחב יותר שרוצה לדעת מה הלאה. התשובה היא: לא, זהו שלום בין שתי אומות, בין שתי ארצות, בין שתי מדינות ושני עמים. וזה לא הולך להיות – לפחות לא מבחינתנו – לא הולך להיות מושפע מאירועים פוליטיים מקומיים, או דמויות קונקרטיות. זהו באמת – ובעצם זה חלק מתפקידי בתחום הדיפלומטיה הציבורית וההסברה לחדד ולהדגיש את הקשר הזה בין עם לעם.

זה על הצד הממשלתי. על הצד האנושי, הצד של העם – דיברתי עם הרבה מתושבי האמירויות, שלמעשה הפתיעו אותי עם רמת המוכנות שלהם לקבל בזרועות פתוחות את הסכמי השלום, עם החשיפה וההודאה המידית שישראל בעצם מרתקת אותם – גם בתור אומת הסטארט-אפ, וגם בגלל שישראל הייתה תמיד נושא אסור עבורנו עד כה, היהדות מרתקת אותם, וכל הדברים ש – תקן אותי אם אני טועה – אוכל כשר! אז יש לנו כאן גברת צעירה שלוקחת לאחרונה מאכלים אמירתיים מסורתיים ויוצרת גרסאות כשרות! וזה התחיל עוד לפני שהשלום נראה באופק.

רבג: בלי חלב ובשר יחד, אני אומר לך מראש...

עסג: - טוב, אתה לא חייב להגיד לי – היא יודעת.

רבג: אין לערבב חלב ובשר יחד – האם במטבח המסורתי של האמירויות יש תערובות של בשר וחלב, או שאין?

עסג: הו, תשמע, אני בחור של המבורגר וצ'יפס, אז... אני לא יודע.

רבג: אז אתה בסדר. אני רוצה לשאול אותך: האם עסקת השלום שמתקיימת ברגעים אלו, ימים ספורים לפני הבחירות בארצות הברית – האם זה לכאורה ביטוי לכך שהאנשים במפרץ, באיחוד האמירויות הערביות מאמינים שהנשיא טראמפ יהיה כאן, שייבחר לעוד ארבע שנים, או שאתה לא חושב שזה תלוי בזה?

עסג: לא, אינני חושב – מה שאני כן חושב שהממשלה הנוכחית בארה"ב הייתה אולי קצת יותר אופטימית לגבי השלום בהשוואה לממשלות שקדמו לה. אני גם חושב שהניתוח שלנו של השיח הציבורי בישראל בנושא הסיפוח הוא חשוב ביותר, ואנחנו, שכבר מזמן חושבים שהשלום עם ישראל הוא הדרך הנכונה – עניין הסיפוח היה משפיע במידה עצומה על קצב ההליכים של משא ומתן לשלום. וזה גם עניין מאוד ספציפי – כי ישנם אנשים בתוך ישראל, שאומרים שהסיפוח לא היווה אף פעם עניין או בעיה... כך או כך, לו היינו... לא באמת יכולנו לקחת סיכון, והיינו חייבים לוודא שיש איזשהו – דרך כלשהי שלפחות משאירה דלת פתוחה לפתרון שתי המדינות.

אתה יודע, אנחנו לא הולכים להסתיר את העובדה שאנחנו מאמינים בפתרון שתי המדינות ואנחנו מאמינים בצדק בשביל העם הפלסטיני, ואנחנו מקווים שבדרך זו או אחרת ימצא לזה פתרון – רק רציתי לשים את זה על השולחן ולומר את זה בגלוי.

רבג: האם קבלת תגובות שליליות חריפות בקרב חבריך האישיים – כלומר, אני בטוח שאתה מדבר עם על סוגי האנשים בכל מזרח התיכון – ברמה אישית?

עסג: האמת שלא – כי אף פעם לא ניסיתי להסתיר את האמונה שלי בשלום, ואף פעם לא התביישתי מהכבוד שלי כלפי העם היהודי. לכן זה משהו שלפחות בחוגים הקרובים שלי תמיד ידעו עלי, וגם אם היו תגובות נגד – זה קרה לפני שנים, והתקדמנו משם והשארנו את זה מאחורינו. אז...

רבג: אבל מה אתה אומר לפלסטינים שאומרים: נטשתם אותנו, השארתם אותנו מאחור - מה שתשובה שלך להם?

עסג: הו, אני באמת לא חושב שנטשנו אותם. אני למעשה מאמין שמה שעשינו הוא – קודם כל, אנחנו מגיבים לשינויים בחברה שלנו, והנוף המשתנה במזרח התיכון. חשוב ביותר להבין שהחברה שלנו עברה מלהיות מאוד מסורתית, מאוד לא משכילה ומאוד מאוד ענייה לחברה דינאמית, כלכלה בתנופה, הרבה מאוד נישות שונות, ומחוברת לעולם הגלובלי. ובכן, החיבור הגלובלי שלנו הופכת לבלתי-נמנע שניזום קשרים עם כל חלק מהעולם, כולל ישראל. אנחנו מאמינים שאפשר להבדיל בין דעות פוליטיות שונות לבין יחסים נורמליים. בוא נאמר – יש לנו פערים פונדמנטליים רחבים מאוד עם איראן – ועדיין יש לנו מסחר, יש לנו טיסות הלוך ושוב, יש לנו כאן באיחוד האמירויות קהילה איראנית – לכן, אנחנו מצליחים למדר ולהניח בתאים נפרדים את ההבדלים בינינו.

הכי חשוב, לדעתי – עלינו להמשיך לתקשר. עודדנו את חברנו הפלסטינים למנף את ההזדמנויות שהוצגו ונוצרו, ואנו באמת תקווה שהם ימנפו את ההזדמנות הנוכחית. אתה יודע, לא נטשנו אף אחד – מה שאנחנו עושים – זה להקים קשרים בתור גורם חשוב בעולם הערבי. ואנחנו מצרפים את קולנו לקולו של הצדק.

רבג: בנימה קצת יותר קלילה – הזכרת אוכל כשר

עסג: כן.

רבג: אתה יודע, הרבה יהודים וישראלים מתכננים להגיע אליכם – ברגע שזה יתאפשר לאור הקורונה – לאיחוד האמירויות. ואתה יודע, במסורת היהודית אנחנו חייבים יין בשבת, ובחתונות, ובברית מילה – כל מקום שאנו הולכים עלינו להשתמש ביין. אז איך נוכל לעקוף את האיסור משקאות אלכוהוליים בחלק מהאזורים?

עסג: אני חושב שנצליח... תמיד נוכל לטעון שזה נחוץ לצורך דתי, נכון? כמו שאתה יודע, זה מצב מתפתח, ואנחנו רוצים שהחברים החדשים שלנו ירגישו בנוח ככל האפשר. אז אתה יודע, פשוט בואו עם בקבוקי היין הכשר שלכם, ונדבר!

רבג: תגיד לי, איפה אתה ממליץ לישראלים לבקר בבואם לדובאי לראשונה?

עסג: ובכן, כשתבואו לאמירויות – אני חושב שצריך לעשות סקירה רחבה על המדינה – ללכת כל הדרך מאבו דאבי, מהאיים והחופים המהממים ששם, ומסגד שייך זאיד – מבנה מרהיב בהחלט, מוזיאון הלובר זה גם מקום שכדי לבקר בו, ואז לעלות כל הדרך לראש אל חאיימה ופוג'ארה, ששם הנוף משתנה לחלוטין, ומתקיימת תרבות אחרת כמעט – אזור הררי בגובה של כ-2000 מטר – אתה יודע, אנחנו מנסים להרים שם ערימה קטנה של אבנים וכבר מגיעים ל-200 מטר גובה...

רבג: יש בישראל הרבה יהודים מאוד מסורתיים שישמחו מאוד לביקור המסורתי באבו דאבי ודובאי, אני בטוח.

עסג: מעולה!

רבג: אני רוצה לשאול – השגרירות החדשה שתפתח בישראל – האם היא תהיה בתל אביב או בירושלים?

עסג: אתה וודאי מתלוצץ איתי, ברור – אנחנו הולכים לפתוח אותה בתל אביב, אני בטוח. אתה יודע, כנראה בגלל הקרבה לחוף הים – זה למה... זה מה שאנחנו מחפשים.

רבג: אתה דיפלומט אמיתי. תגיד לי – היית שגריר במוסקבה ובפריז. האם יש סיכוי שנראה אותך כשגריר בישראל?

עסג: אין לי שמץ של מושג! אני לא אשאל את השאלה הזאת את הבוס שלי – התאקלמתי כל כך טוב במשרד לענייני חוץ שאני יודע שיש שאלות שהן טאבו – עליך לחכות לרגע הנכון, והוא יגיע. אם זה יקרה, אשמח מאוד, ואם לא – אתמוך מאוד בהחלטה.

רבג: דבר אחרון שרציתי לומר – אני יודע שאתה אדם עסוק ביותר – אתה יודע, הסכמי השלום קבלו כינוי של הסכמי אברהם – על שם אברהם אבינו, האב המשותף שלנו.

עסג: כן.

רבג: רציתי רק להביא ציטוט מהתורה – שהיא אומרת שנכון, ישמעאל נשלח מבית אביו אברהם, ויצחק וישמעאל לא היא בקשר – אך אז התורה אומרת שכאשר אברהם אבינו נפטר - "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו“ – שבניו יצחק וישמעאל קברו אותו יחד. המפרשים שלנו כותבים שהם נפגשו – שהם התחברו מחדש, באו ביחד להלוויה של אביהם. תקוותי ותפילתי שלא ידרשו עוד הלוויות כדי שנהיה יחדיו.

עסג: מסכים לחלוטין!

רבג: רב לנו להיפגש בהלוויות... ואתה, שאבדת את אביך, והדבר עיצב חלק כה ניכר מהדיפלומטיה שלך. אנחנו מעריכים את היוזמה, מעריכים את הביטחון, ומצפים בהתרגשות לזמן בו בני אברהם יהיו שוב ביחד. כבוד השגריר עומאר סאעיף גובאש, אני מודה לך מאוד על זמנך!

עסג: תודה רבה לך על הזמן שלך, ואתה יודע – ברכות לכל הקהילה שלך, ולכל מי שיקר לך. אמת, זה כבוד ותענוג בשבילי להיות מסוגל לדבר איתך! תודה.