שלום לגולשי 'כיכר השבת' ולכל מי שהדברים שלי יגיעו לעיניו. קוראים לי מרים הלוי, אני בת 64, נשואה ואם לשישה ילדים נשואים ב"ה, מתגוררת בירושלים.
אני קצת מתרגשת, כי זו פעם ראשונה שאני מנסה לכתוב ולהביע את עצמי, בנושא רגיש שעומד במוקד תשומת הלב הציבורית ומעורר מחלוקת עזה. אבל אין לי ברירה אחרת, כי אני באמת מרגישה שהגיעו מים עד נפש כמו שאומרים.
עוד ועוד ממכרי, כולם מה שנקרא מאנ"ש, בועטים מול עיני במוסכמות הבסיסיות ביותר שמאפיינות ציבור שומר תורה ומצוות, וזה מסיבה אחת - שעטופה בערימת תירוצים: נמאס מהקורונה.
ולמי לא נמאס?... נראה ש'הדבר הזה' ששמו נגיף הקורונה הרס את החיים של כולם. הורים שנאלצים להתמודד פעם אחר פעם עם כניסת ילדיהם לבידוד; מורות, מלמדים ור"מים שרואים את הקריסה החינוכית במוסדות ואת הנשירה הגוברת; רבנים שאליהם מתנקזים הצרות הרבות וחשים במשא שעל כתפיהם בבואם להכריע בסוגיות המורכבות ועוד ועוד.
אבל עכשיו אהיה לרגע נרקסיסטית כביכול. אתרכז בעצמי ואספר איפה אותי פגשה הקורונה, ותבינו למה אני בוערת מכעס ועד כמה לבי שבור.
לפני חצי שנה החלמתי בסייעתא דשמיא ממחלת הסרטן. היום בו הגיעו התוצאות הסופיות מהבדיקה האחרונה, אותן סיכם הרופא שלי מ'הדסה' במלים "זהו, את נקייה", היה לאחד הימים המאושרים בחיי. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם, בכי משחרר כזה שקשה לתאר במלים.
אלא שבאותה עת בערך פרצה הקורונה לחיינו, ואני - שנמצאת בשיא חיי הפוריים ומתפקדת מלא מלא כאדם, כרעיה, כאם וכסבתא טריה - הפכתי בעיני רבים ל"משביתת שמחות", בגלל היותי בקבוצת סיכון בשל מערכת חיסונית שנפגעה בכימותרפיה.
חובתי לשמור על עצמי, משליכה באופן ישיר על כל מי שבסביבתי: התחושה שאני מקבלת מהזולת הממוצע, היא כי באשמתי חייו השתבשו. הרי לולא אני ושכמותי, שחשופים מאוד להיפגע מהנגיף, אורח החיים הכללי היה מתנהל באופן סביל איכשהו. רק החשש לפגוע בנו, הוא שמכניס אנשים לבידוד ומוביל לסגרים חוזרים ונשנים.
נו, וכמה זמן ה'עולם' יכול להשתגע בשביל אחרים? מסתבר שלא הרבה. קשה לאנשים להכניס את עצמם לטרלול הזה שוב ושוב, "רק" כדי לשמור על חייהם של מי שאינם הם עצמם.
וכך, למרבה הזעזוע, החלטתם להפקיר אותי, את מרים הלוי הקטנה והאלמונית. חיי כבר אינם חשובים די כדי להגביל את עצמכם. וכן, אני יודעת על הקושי הרב שכרוך בהתחשבות בי וברבים כמוני, אבל לאן נעלם ה"פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה"???
אז נכון. השמירה האדוקה שהיתה כמעט בכל הציבור החרדי בחודש ניסן ומעט לאחר מכן על הנחיות הזהירות, הובילה לנזקים קשים ברמה הנפשית, הרוחנית והוכלכלית. יודעת את כל זה, ובכל זאת שואלת: אז מה? חילול שבת הוא דאורייתא, וגם הוא נדחה מפני פיקוח נפש.
לאן נעלמה האנושיות והסולידריות? איפה ה'בין אדם לחברו' המפורסם שכולנו גדלנו עליו, בסמינרים ובישיבות? באלו פנים תיגשו לבורא עולם בימי הדין הקרובים, כשבאמתחתכם סיכון חיים במודע, רק בגלל קושי כזה או אחר - גדול ככל שיהיה?
אמרו זאת ברור, בלי להסתתר מאחורי תירוצים וקשקושים על אפליה מכוונת נגד חרדים וכדומה (שמה זה קשור בכלל). תאמרו: "מצידי שתלך לעולמה המרים הזאת, עם כל האובדן שבדבר והשבר במשפחתה, אבל קשה לי לעטות מסכות בחום הזה / לשמור על הבידוד של בתי הקטנה / להפסיד תפילת ראש השנה במנין או טיש אצל הרבי".
תגידו. אל תברחו. במשפט שם למעלה גם לא יהיה לאף אחד מאיתנו לאן לברוח...
או שלא. ותחליט אתה, ותחליטי את, כן לרחם עלי - ולשנות את ההתנהגות ליהודית יותר. וכשתזעקו לקב"ה בסליחות "אל תשליכנו לעת זקנה" זו תהיה זעקה כנה, כי לא תהיו השליחים להשליך אותי.