"והטף למה באו לתת שכר למביאיהם"
השבוע נקרא פרשת "ניצבים וילך", הרבה יש לדרוש על הפרשה שתמיד קוראים אותה בשבת שלפני ראש השנה.
בפרשת "וילך" יש את "מצות הקהל", כל העם מתקהל אל בית המקדש אחת לשמונה שנים והמלך קורא בתורה.
וזה לשון התורה "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשערך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיהם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
תדמיינו את כל עם ישראל, כולל גרים, עולים להר הבית. סך עם ישראל מתחיל החל מ-600 אלף גברים ומעלה תוסיפו להם את הנשים... תוסיפו להם את הגרים, ומן הסתם ריבוי הילודה הטבעי עושה את שלו, כך שמדובר בעשרות מיליוני אנשים צפופים העומדים על הר הבית... כולם כולם צריכים להתרכז בהר הבית, או אפילו בעזרה כדי לראות את המלך ולשמוע אותו קורא בתורה. ועכשיו תדחסו לכל ההמון אנושי (ים אנושי) הזה את התינוקות מכל הגילאים...
מי בכלל רואה משהו? מי בכלל שומע משהו?
שוין.
מסתבר שכשם שהיה נס "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" כך נעשה נס וכולם הצליחו להידחק בשערי העזרה ולראות ולשמוע את המלך.
אבל
מקשים חז"ל: בשלמא האנשים מגיעים ללמוד, הנשים מגיעות לשמוע, אבל "הטף למה מביאן"?
תינוקות שטרם עמדו על דעתם איזה תועלת יפיקו מהמעמד הצפוף הזה? וכי לא עדיף להשאיר אותם אצל בייבי-סיטר?
מתרצים חז"ל - ומביאם רש"י בפרשתנו (לא.יב.) - "והטף למה באו לתת שכר למביאיהם".
בפשטות מבינים שככל שיותר קשה להורים לעלות לבית המקדש ולהדחק בין ההמונים כך יגדל שכר המצוה, כאמרם ז"ל "לפום צערא אגרא".
אבל רדודה זו תמוהה ביותר:
אילו היו רוצים להעמיס עלינו, כדי להרבות שכרינו, היה אפשר לסחוב בול עץ, שק חול, סלע ענקית וכיו"ב, זה היה מכביד מאוד על האנשים והשכר גם היה בהתאם...
וכי בשביל להרבות שכרינו צריך להתעלל בתינוקות חסרי הדעת והתבונה?
מספרים על חסיד שהביא את בנו הקט אל הרבי מליובאוויטש, הילד התהלך ובא בין הקהל הרחב. בשעת ההתוועדות נדחף הילד בין רגלי האנשים קרוב למושבו של הרבי כך זכה הילד לשמוע את דברי קודשו של הרבי בהתוועדות.
לאחר ההתוועדות הילד רץ לאביו ואמר לו בלהט שהרבי דיבר על הגאולה הקרובה שאוטוטו ינחת בית המקדש משמים ואנו נעלה על עננים היישר לארץ ישראל ולבית המקדש.
תמה האבא: הלא תמיד אני אומר לך שמשיח קרוב, ומה לך מתרגש פתאום?
ענה הילד: נכון, אמרת את זה הרבה פעמים, אבל הרבי מתכוון ברצינות...
זהו זה.
לנו יש בעיה, אנחנו חיים בשגרה.
והשגרה שוחקת, אוהו שוחקת.
כאשר אנו מדברים על הגאולה הקרובה אנחנו מיד נזכרים בפסח של תחילת הקורונה (הגל הראשון), כולנו היינו מרוגשים שהנה באה לה הגאולה, ושוב התאכזבנו...
אנו נזכרים בסבתא שסיפרה לנו שכבר בפולין הבטיחו לה גאולה ואז הגיע היטלר ימ"ש...
בהתאם לרמת האכזבות שלנו, כן רמת הציפייה והאמונה שלנו.
הטובים שבינינו מתחילים לפזם ששנה הבאה - שנת תשפ"א - אז יבוא משיח, מצאו אפילו רמז "מאשפת (תשפ"א) ירים אביון"...
מה קרה? למה מתחילים לדרוש על שנת תשפ"א?
אלא מאי, מסתבר שמהשנה - שנת תש"פ - אנו כבר מיואשים, אז בדוחק אנו מנסים לשווק לעצמינו ששנה הבאה ב"ה בטוח משיח יבוא.
שנה הבאה נדחה את הקץ לעוד שנתיים וכן הלאה.
בא הילד הקטן ומציב לנו קו אדום בוהק.
בכמה הזדמנויות אמר הרבי שעלינו ללמוד מילדים זה תמימות ופשטות, אחד מן הדברים הכי חשובים שעלינו ללמוד מילד זה שכאשר ילד רוצה משהו הוא לא מתנחם בהבטחות, הוא רוצה "כאן", ו"עכשיו". ואם הילד לא יקבל את מה שהוא רוצה הוא ירעיש עולמות...
כך אנו צריכים לרצות גאולה, "כאן" ו"עכשיו".
כאשר האבא שומע את הרבי מדבר על הגאולה הוא מכניס את זה לתא האחורי של המוח שם מאופסנים כל האכזבות מן העבר.
כאשר האבא נתקל אח"כ בתמימות הילדותית של בנו הבטוח ש"הנה הנה משיח בא" אז הוא מתחיל להבין מהו ה"ליתן שכר למביאיהם".
"האנשים" באו "ללמוד", "הנשים לשמוע".
אבל להם יש קצת שכל.
אך מי ייתן להם את האמונה הטהורה?
"הטף".
הילד שמגיע להר הבית, אל מקום המקדש, הרי הוא טהור וקדוש, על כן הקדושה והטהרה של המעמד "הקהל" חודרת בעצמותיו.
האי ישאל השואל: וכי מה הוא מבין?
זה בדיוק העניין, שלא צריך להבין יותר מדי, פשוט צריך להאמין, הכי פשוט שאפשר.