שבוע הבא יחול ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט הקדוש ובעל התניא.
לכבודם של שני ענקי רוח אלה נדון בשאלה:
מה חידש הבעש"ט בתורת החסידות?
ומה חידש בעל התניא בחסידות חב"ד?
וכמובן, מה הקשר לפרשת השבוע, פ' כי תבוא? הרי מכיון שיום הולדתם חל בסמיכות לפרשת כי תבוא, ולפי מנהג ישראל שעולים לתורה בשבת שלפני יום ההולדת הרי ששבת זו היא העליה לתורה לכבוד הולדת המאורות הגדולים הללו, ומתוך הקריאה בפרשה שומה עלינו לעיין ולראות את חידושם וללכת בדרכם.
ובכן, עם ישראל קיימו מצוות לאורך כל הדורות. אחד מהסכנות שיש בדבר מתמשך הוא "שגרה" או בלשון חז"ל "מצוות אנשים מלומדה".
כבר המהר"ל התלונן שישנם תלמידי חכמים הלומדים תורה אך שכחו על נותן התורה וכו' וכו'.
האדם המקיים מצוות בתור "שגרה" ללא חיות, פרושו של דבר שהמצוה "מתה". הוא עושה את המצוה מן השפה וחלוץ, זה יכול להיות בגלל מסורת,לאידך: זה יכול להיות בגלל לחץ חברתי - גם זה טוב בדוחק. אבל גם זה וגם זה אינם מחוברים למצוה. הם והמצוה הם שני ענינים חיצוניים ונבדלים מן האדם, שהמסורת או החבר'ה מאלצת אותו להתנהג בצורה מסוימת.
לעשות מצוה בחיות, אין הפירוש שמוסיפים על המצוה, לא צריך - ואסור - להוסיף כלום, שהרי נצטוינו "בל תוסיף". את אותה מצוה בדיוק צריך לעשות עם "נשמה" "התלהבות" "חיות".
כדוגמת גוף מת, כשרוצים להחיותו לא צריך להוסיף עוד כמה קילו בשר, כן לא צריך להוסיף כמה מנות דם. צריך פשוט לנפוח נשמה בגוף וכך יהיה גוף חי.
וזה בדיוק מה שעשה הבעש"ט.
עם ישראל לאחרי פרעות ת"ח ות"ט היה בשפל חסר תקדים, קהילות נחרבו, ילדים נאלצו לעבוד קשה לפרנסת משפחתם כך שלא היה זמן ללמוד תורה, עד כדי כך היו נבערים מדעת - "אנאלפביתים" - לא ידעו קרוא וכתוב.
מאידך גיסא היו מהעבר השני של המתרס את אלו שכן זכו ללמוד והם היו גאונים עצומים, היה פער עצום בין האיש הפשוט לתלמיד חכם.
האיש הפשוט לא העריך את עצמו, וכי מה הוא שווה? לא יודע קרוא וכתוב "בור ועם הארץ".
התלמידי חכמים בראותם את הבורות של המון העם, כן ידעו להעריך את עצמם ושמחו על היותם לומדי תורה, אך זה גופא גרם להם בלבול עד שחשבו שעיקר מעלתם היא רמת הידיעה בתורה, ושכחו על מעלתם העצמית שהיא עצם היותם יהודים. (לזה נוסף חיסרון נוסף, שבהיותם סבורים שמעלתם היא רמת ידיעתם התורנית, ובמקביל להם ישנם בורים ועמי ארצות שאין להם מעלה זו כלל וכלל, הרי שאין להם סיבה לכבד אותם, ומכאן נולדה גישה מזלזלת ביהודים הפשוטים)
בא הבעש"ט הקדוש וגילה "יהודים אתם"!
ליהודי הפשוט גילה הבעש"ט: "יהודי אתה" "בן מלך" אתה היורש "מורשה קהילת יעקב". כך היהודי הפשוט התחיל להרגיש מחובר, יהודי אני, בן מלך אני, וגם אם חלילה נכשלתי וחטאתי הרי "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא". "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" התורה היא ירושתי מעצם היותי יהודי.
אצל הלמדנים היה תהליך קצת יותר קשה, בשונה מהיהודי הפשוט שלא היה לו מה להפסיד מאהבתו העצומה של הבעש"ט וגילוי תורתו, לתלמידי חכמים היה מה להפסיד, הרי היה עליהם להניח מעט ממעלת למדנותם ולהכיר במעלתם העצמית, ובמקביל להתחיל להעריך אנשים פשוטים. זה קשה, אך אט אט גם הם נמשכו בלהט החיות שהביא הבעש"ט לעולם. גם הם הבינו שלא רמת הידיעות בתורה הופכת את האדם ליהודי, אלא היהודי הוא יהודי מעצם טבעו וממילא גם הם - הלמדנים כמו הפשוטים - מחוברים מעצם הוייתם ליהדות תורה ומצוות.
רעיון בסיסי זה נגע והפך את כל מרחב החיים היהודיים, כאותו גוף שקם לתחייה, אמנם לא השתנה דבר בגוף, לא נוספו עוד כמה ליטרים דם ובשר, אך הגוף השתנה בכל מהותו, הוא נעשה גוף חי.
כך בעקבות גילוי תורת הבעש"ט:
אהבת ישראל לכל יהודי באשר הוא השתדרגה.
ההכרה במציאות הבורא הממלא כל הארץ השתדרגה.
עבודת ה' בבחינת "עבדו את ה' בשמחה" השתדרגה.
ובקיצור: כל התרי"ג קמו לתחייה.
"קצר המצע מהשתרע".
ועוד לא הצלחנו לגעת בחידושו של בעל התניא.
על כך ב"ה בל"נ בשבוע הבא.
אך עכ"פ, היכן בפרשה רואים אנו את חידושו המלבב של הבעש"ט?
הפרשה מתחילה במצוות ביכורים "והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא..." אמרו חז"ל שמצוות ביכורים חלה לאחר ירושה וישיבה, שנא' "כי תבוא" צריך לבוא אל ה"ארץ" כדי להתחייב במצוה זו, וכפי שניסחו זאת חז"ל "ביאה במקצת לא שמה ביאה".
זה עומק חידושו של הבעש"ט הקדוש:
עבודת ה' צריכה להיות בפנימיות. לא "מצות אנשים מלומדה" מן השפה וחלוץ, אלא להיכנס לארץ, אמרו חז"ל "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" שומה עלינו לבוא אל "הארץ" הוא רצון ה' שיהיה בחיות ובפנימיות "ירושה וישיבה".
כאשר האדם ישן החיות מסתלקת מן הגוף. חז"ל ניסחו זאת "שינה אחד חלקי ששים במיתה". כאשר הוא מתעורר צריך לומד "מודה אני.." ובהמשך לזה מגיעה התפילה "הודו לה' קראו בשמו".
עבודת התפילה היא אחד מעמודי התווך של תורת הבעש"ט.
וזה בדיוק הרעיון בפרשתנו:
כאשר תתעורר, דהיינו כאשר תבוא בפנימיות אל הארץ, רצון ה'.
או אז תקיים מצוות "ביכורים" שמשמעותה המרכזית היא: ריבונו של עולם, הכל שלך, הבאתי לפניך מראשית פרי האדמה כי אני מכיר שהכל ממך והכל שלך.
או במילה אחת: "תודה" "מודה אני".
מיוסד על שיחת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש בלקוטי שיחות חלק יט' פ' כי תבוא