האוטובוס שלי // מיומנו של 'אלטערע בוחר'

גלגלי מזוודה חבוטה ליד רעותה החדשה,

נערמות יחד ובחדוה, בתא מטען, תא אחד,

תא אחד, עולמות שלמים בו,

מלא בחפצים דוממים, בתוכם לבבות פועמים,

לבבות של בחורי חמד צעירים,

מתחילים את יומם הראשון כישיבע'ס בוחרע'ס אמיתיים,

לצד לבבות בחורי יום ראשון, בשנה שנייה, שלישית, רביעית, ואפילו חמישית,

מתרגשים לקראת הבאות, עתיד ונפלאות,

ושם בקופסה עוד לב מתפלל,

עוד לב מזיל דמעה של התרגשות,

מתעטף בתחפושת של עוגיות ביתיות, עוגיות חמימות,

שיהיה לך רגע מתוק בין גלי ים תלמוד סוערים,

ים רגשות חברתיות, המאיימות לשבר ספינות,

רגע של זיכרון מתוק מאמא,

שמתפללת למענך,

מייחלת להצלחתך,

ומקווה לראותך גם בחופתך...

...

נחמד אה?

בטח,

מה יותר מתאים עכשיו, בתחילת "אלול"!!

מאשר לדבר על רגשות בחורי חוד החנית של העולם כולו?

צעירי הצאן, המפלסים את דרכם בהתחלות חדשות?

ואמהות שמלאות ברגשות רגשות?

אז בטח שעל זה עוד נדבר...

רק לא על זה אני מדבר,

אני גם מדבר על חמד של בחור,

עם אמא שמצפה רק להצלחתו,

ותתפלאו, גם לו יש לב קטן משלו..

כן, הוא כבר לא מצעירי הצאן,

בכלל לא,

דווקא מזקני העדר, שיש כאלו שחושבים שהם צריכים להסתפק בשאריות מעולמם התלמודי של רעיהם הצעירים,

אבל עזבו אותכם משטויות...

נקרא לו בשמו - "אלטער בוחער",

או בבוטות?

זקן,

נעבעך,

מתעכב,

מסכן,

בורר,

מגזים,

דורש,

חושב את עצמו לפונביז'רוב,

כן, כן,

זה רק חלק מכלל הדימויים שקוראים לבחור, שלא שפר עליו מזלו, כמו חברי שיעורו,

ושיעור מתחתיו,

ושיעור מתחתיו,

ועד אחד,

ועוד...

שכחתם???

יש שם מישהו למעלה!

הוא,

הוא ורק הוא מנהל את העולם כולו,

אתם כל כך מאמינים שהוא נתן לכם קושי עם המשכנתא,

הוא זה שנותן לכם קושי בחינוך הילדים,

הוא נותן לכן קושי בעבודה,

הוא מסבך אותכם בדין מבוי בעירובין הגם ככה קשה,

כל זה - "הוא",

אבל אני?

חחח

זה אני, בלי "הוא"...

אתם כל כך מאמינים בעצמכם, שאתם מוכנים לסגור עלינו דלתות לבונקר הישיבתי, מהסערות סערות שמסתובבות ברחובות,

אתם כל כך מאמינים בעצמכם שאין לכם בעיה להגיד לחברותא שלכם בזמנו, - "יש לך בעיה, תתעורר",

שכחת מי עשה איתך שעות נוספות, לפתור לך בעיות חברתיות לא פשוטות?

אתם כל כך מאמינים בעצמכם, שגרמתם לנו לחשוב שבאמת,

אולי יש לנו בעיות...?

אני אגיד לכם מה יש לנו,

לנו גם יש לב..

אומנם זקן ושבע ימים, עייף, ומכלול דימויים,

אבל עדיין פועם, דופק, מרגיש...

גם לנו יש אמא עם לב ענק,

שרק מצפה,

ומנגבת דימעה,

שלא תרסק את הבן הקטן שלה.

..

לא,

אני לא אסיים את זה במילות פרידה,

לא בנימוסים,

ולא בגינונים,

זה מה שיש לי להגיד,

תקחו מה שאתם רוצים,

אעצור פה, ולא אוסיף,

אלא דבר אחד למי שאמר, והיה העולם,

אבא

אני מאמין רק בך,

מצפה רק לגאולך,

תשלח לי את האוטובוס לתחנה שלי,

להגיע כבר אל מנוחתי,

ולגלגל מזוודה חדשה,

מלאה בהתחלות חדשות,

אל ביתיי..

לתגובות: alter.tur00@gmail.com