נתי ואני שתינו קולה קרה, והזכרתי לו שאני מחכה לתשובה: מדוע הוא מחכה לאלול? מה הוא יודע שאני לא יודע?
נתי חייך ואמר שיש כמה תשובות והוא יפרט אחת מהן: שנינו נולדנו וגדלנו בבית דתי שבו ה'אמונה' היתה נתון קיים.
אבל, בד"כ בגיל העשרה מרגישים 'נפרדות' מהבית ו'פורשים' כנפיים לעצמאות מחשבתית, ואז, מחפשים מה באמת הזהות האישית שלנו: מי ומה אני באמת רוצה להיות? מה האמונות שלי? מה החלומות שלי? מה יעוד חיי? ואתה מכיר את הזה... לא?
עד היום בחרו בשבילך את הדרך, ועכשו יש לך אפשרות להחליט אם אתה ממשיך ללכת בדרך הזאת.
נדמה שאסור לברר שאלות שמציקות בפנים, אבל, אני התעוררתי יום אחד בגיל חמש עשרה והחלטתי שלחפש את 'עצמי'.
כשמצאתי, הלכתי על ה'אמת' שלי - 'עד הסוף'.
בררתי עם עצמי ואחרים, התייעצתי, שאלתי והגעתי למסקנה: יש רק אמת אחת – אני מאמין שיש בורא לעולם, ודרך התורה - היא הדרך הנכונה, ואם כך, מהיום אני 'בוחר' מרצוני בדרך הזאת, הרגשתי שנולדתי מחדש, כמו במעמד הר סיני אמרתי לעצמי "נעשה ונשמע".
בחרתי לחיות מתוך 'אמונה' בקדוש ברוך הוא, כי זו האמת, למרות שידעתי שיהיו לי קשיים בדרך, לא יכולתי לחיות בהכחשה ל'אמת'.
ה'קורונה' מוכיחה כאלף עדים שיש מנהיג לבירה, ושום דבר לא מקרה, והוא היחיד שעשה עושה ויעשה לכל המעשים.
לפני שתשאל אם לא קשה לי, אומר לך, יש ימים שאני מתמודד עם ניסיונות מפתים... יש עליות וירידות, אבל, טוב לי ואני שמח בדרך שבחרתי, אתה בעצמך ראית את ה'אור' בעיני.
להיות מחובר ל'אמת' - זה הדבר הכי שווה ומתגמל שיש.
הקב"ה טוב ורחמן, לכל אחד הוא נותן את הניסיונות בהתאם לכוחות שמצויים בו, הוא מבקש מהאדם שיגלה את חוזקותיו וישתמש בהם, והוא לא דורש מהאדם יותר ממה שהוא יכול, ולא בא בטירוניא עם בריותיו.
כל החיים הם עליות וירידות, אבל, ואיך אומרים? 'אם קשה לך סימן שאתה בעליה'.
הקב"ה ברא את יצר הרע ערמומי וחזק, כדי להעמיד אותך בניסיונות ופיתויים, ולתת לך אפשרות לבחור לאיזה 'מחנה' אתה שייך... "ונאמן הוא בעל מלאכך לשלם לך שכר פעולתך".
השכר על העמידה בניסיון הוא - כגודל הקושי 'לפום צערא אגרא'.
הקב"ה אמר שאי אפשר לנצח את יצר הרע לבד "לולא ה' עוזרו – לא יכול לו" ולכן, הוא רוצה שתתפלל ותבקש ממנו עזרה, ותצא למלחמה נגדו, והוא יעזור לך לנצח ומבטיח "ונתנו בידך" אתה אף פעם לא לבד במלחמה הזאת.
האמונה היא מלחמה מתמדת וכל הזמן צריך להתחזק.
זה לא סוד, כולם אמרו שבאחרית הימים האמונה תהיה הקושי הכי גדול שיהיה לאדם, ולכן צריך לתחזק את האמונה באופן 'שוטף' כדי שלא ל'הסתנוור' מהתחליפים.
לשקר יש הרבה רגלים, אבל, אמת יש רק - אחת, היום שאני מאמין – אני לא צריך שום הוכחות, וכל בוקר אני מקבל 'זריקת' אמונה "חדשים לבקרים רבה אמונתך".
תפילת שחרית היא 'חיסון אמונה' שעוזרת לי להחזיק מעמד, במשך היום נגד יצר הרע מחפש איך לפתות אותי.
אתה חושב שאני תמיד מנצח? ממש לא!
פעם מצליח ופעם נופל, אך, אני תמיד אומר לקב"ה אני שייך ל'מחנה' שלו, כי נפלתי קמתי ו"מודה ועוזב ירוחם" מעכשו אני מתחיל מחדש, ולפעמים, ביום אחד אני מתחיל עשר פעמים מחדש...
שלא תחשוב, עברתי ואני עובר הרבה ניסיונות בחיים, אני ממש לא המבריק ב'שעור', בחברה יש תמיד פיתויים וקשיים...
אבל, אני יודע ומרגיש בלב כמה הקב"ה אוהב אותי, ושהוא אבא טוב ורחמן, ואני נהנה להיות איתו בקשר מתמיד, ומרגיש "ואני קירבת אלוקים לי טוב", וכך אני פחות מתבלבל ומצליח יותר טוב לעמוד בניסיונות.
הבעיה היא, לא הידיעה השכלית שיש מלך לעולם, אלא, ההשבה ללב "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת – אין עוד"!
הלב רוצה וחומד הרבה דברים, הוא קצת עקשן שלא 'לשתף' פעולה, ולכן, אני 'מתדלק' את האמונה בכל יום מחדש.
הקשבתי לו בתשומת לב, ושאלתי: איך תפילת שחרית 'מתדלקת' אותך?
נתי צחק ואמר, זה תלוי איך אני קם בבוקר, כל התפילה מלאה חיזוק באמונה, ועד שלא עיינתי בתפילה בתשומת לב - לא הרגשתי זאת.
אם אני קם בבוקר 'מאופס', כבר ב'מודה אני' אני מרגיש, מודה באמת לקב"ה שהחזיר לי את הנשמה, ושאני נושם בלי חמצן ו'קורונה'.
יש משפט שאומר: קמת בבוקר? תגיד תודה! כל השאר בונוס...
פעם הייתי אומר ברכות השחר ב'טיסה', לא חשבתי שזה רציני להודות על שפקחתי עיניים, והצלחנו לקום מהמיטה להזדקף ולעמוד, ושבכלל יש לי מה ללבוש...
פעם חשבתי, שזה קצת השפלה או בושה להודות כל בוקר על כאלה דברים פשוטים ומינימליים.
אמרתי לנתי שאני באמת לפעמים מרגיש קטן שאני צריך להודות על שפקחתי עיניים ואני מצליח לעמוד, אני ממש לא אוהב את ההרגשה הזאת...
נתי ענה לי שהוא לא מרגיש קטן, הוא מרגיש פצפון – וזאת הרגשה נהדרת!
הסתכלתי על נתי, ואמרתי לו: אתה יודע שאתה קצת מוזר - תסביר!
חשבת פעם מיהו המלך שאותו אתה עובד? המלך שמחיה אותך בכל יום חדש, אתה הולך לישון 'גמור' וקם עם כוחות חדשים.
כשאני אומר 'מודה אני' אני מרגיש פצפון, אבל, בכל יום מתחזקת לי ההכרה איזה מלך רם ונישא גדול ונורא - אני עובד, וזה נותן לי רוגע ושמחה לכל היום.
אם אני עדיין 'רדום' ב'מודה אני', אני מתחיל להתעורר ב'אדון עולם', וממש מתבונן: "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא..." הקב"ה הוא מלך העולם שליט יחיד – לפני ואחרי הכל, היה הווה ויהיה.
ומה הוא עבורי בכל רגע ורגע? הוא ניסי, מנוסי, רופא, מרפא, צופה, עזרה... והסיכום: "ה' לי לא אירא" – המלך מודיע לי מחדש בכל בוקר שהוא איתי במהלך כל היום.
האם צריך משהו יותר מזה? לא! יש לי הכל!
כשאני מרגיש את ה'מציאות האלוקית', לאט לאט חודר לליבי 'אור אלוקי' ומגלה את ה'אור' שהיה לי בלב שמכוסה בשכבות של אבק.
מי שמרגיש את ה'אור האמונה' חודר לליבו - שמח להרגיש פיצפון.
אם אני לא 'מתעורר' ב'אדון עולם' זה קורה ב'ברוך שאמר' ששם יש הרבה שבח לקב"ה, עד כמה הוא מלך רם ונשא גבוה מעל גבוה, עשר פעמים כתוב 'בברוך שאמר' כמה הקב"ה 'ברוך' - ומדוע... ספרת פעם?
וב'קריאת שמע' אני מתרגש להכריז שהוא מולך על שמים וארץ, ושהוא אחד, יחיד ומיוחד.
לפעמים אני 'מתעורר' רק ב'עלינו לשבח' ולפחות אותו מתפלל בכוונה, ואומר בכל כוחות הנפש: "כי המלכות שלך היא, לעולמי עד תמלוך בכבוד... והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה, ה' אחד ושמו אחד"!
בשלושה עשר העיקרים אני בד"כ תמיד ער ומחדיר ללב במה אני באמת מאמין, כדי לא להתבלבל בכל הניסיונות במשך היום.
וכך, בכל התפילה יש תזכורות שנותנות לי 'חיסון' לאמונה, ואם אני מצליח להתבונן בבוקר באיזה קטע מהתפילה זה 'עושה' לי את זה.
הלב שלי מרגיש שכאן הוא מוצא את ה'חיות' והאושר שלו, ובמהלך היום אני שמח רגוע ומיושב בדעתי, ולא כל ניסיון 'מערבב' אותי, ומוציא אותי מאיזון.
זה ה'טעם' המתוק של האמונה, ממש "טעמו וראו כי טוב ה'", ומה אתה חושב, הגעתי לזה ביום אחד? ממש לא!
בחודש אלול הקב"ה מוריד שפע של חסדים וטובות, ומתגלים י"ג מידות של רחמים, ולכן, אני ממש מחכה לפגוש את המלך, למרות שאני לא 'צדיק' ויש לי על מה לעשות חשבון נפש, אבל, יש לי רצון לתקן את מעשיי, הדרך פתוחה לפני - "שובו אלי – ואשובה אליכם".
זה סוד ההבדל בין הפחד שלך מהמלך להתרגשות והציפיה שלי...
יחי ההבדל העצום...
האם יש דרך שגם אני אוכל לשמוח שהמלך הגיע, למרות שאני לא 'צדיק'?