אחת מהתמודדויות הרבות במערכות החינוך היא ילדיהם של הורים שהחליטו לפרק את החבילה ולהתגרש, אין לשום אדם בעולם זכות לחוות דעה אודות אדם שבחר לפרק את התא המשפחתי שלו, לכל אדם בעולם החלטה שכזו לא נעשית מתוך שמחה, לא רק המזבח מוריד דמעות גם הזוג עצמו מוריד והרבה מאוד, ולכך לדון אותם לא תהיה לכל יצור בעולם זכות לכך.
המורכבות בסיפור הם הילדים, כאשר גם במצב זה ניתן למצוא פתרון ובעיקר ע"י החלטה שהילדים לא ייפגעו בכל מחיר, עצם המציאות בפני עצמה היא קשה ומורכבת עבורם ואין צורך להקשות עליהם יותר, וכאשר החלטה זו עומדת בראש מעיינותיהם של ההורים, ישנם סיכויים טובים לילדים לחוות בית חם בכפל מאשר חיים קשים ומרים.
לצערנו במקרים רבים דווקא הילדים הופכים כלי לניגוח של הצד השני, דמותו של הילד מתאדה, ובמקומו ניצב כלי נוסף במשחק השחמט המתנהל בין ההורים, ישנם מקרים שזה חד כיווני, ישנם מקרים שזה משחק עם שחקני זירה מרובים, אבל לצערנו פעמים רבות השחקנים נטולי דמות ונשמה נהפכים לכלי מלחמה, וחייהם יותר חבלים מאשר סולמות.
תיאורים אינם רק מעולמם של אלו המוגדרים תינוקות שנשבו, בתי הדין עמוסים לעייפה במשפות מרקע חסידי, ליטאי, אשכנזי וספרדי כולם בני תורה בהגדרתם, קרועות ושסועות על רקע פירוקי בתים אכזריים ביותר, על דרישת אם שילדיה לא יראו את אביהם, ועל אב שמבקש לא לשלם מזונות לילדיו שלו, בילדים הקרועים בין העולמות ובעיקר עולם הזה ועולם הבא.
לקסיקון עולם זה כבר נשתבץ במושגי כאב שונים המגדירים מצבים שכאלו. הרשתות החברתיות מלאים בפוסטים כואבים של אב או אם המבכה על מר גורלה, על אכזריות כזו או אחרת הגורמת לתופעה קשה של ניכור ובידוד כאוב ומיותר.
הורים יקרים, לכל אלו יש מחיר יקר, אנו במוסדות החינוך יכולים להעיד לכם ולספר לכם את מה שאתם לא רואים בבית, כאשר נפגוש את ילדיכם בפוסט טראומה מהמצב, במצבי רוח מתנודדים, בחוסר הצלחה בחיים, בהסתגרות, בחוסר דמות הורית בחיים ופירות הבאושים הקשים כתוצאה מכך. אל תחשבו שהסיפור נגמר בין כותלי הבתים או במסדרונות בתי הדין והמשפט, ילדיכם לוקחים את זה איתם לתוך הכיתה והפנימייה.
ילדיכם אינם כבשים ואינם עיזים ושלכך אינם יכולים להיות קורבן, בניתם בית החלטתם לפרק אותו כל אלו החלטות שלכם וכאמור אין לאיש זכות לדבר בכם סרה, אך להפוך את בניכם לקורבן המצב ולכלי ניגוח בצד השני אין זה כי אם שפיכת דמים, בניתם בית נוצרו בו נפשות עליכם לדאוג להם לבל תיפגע שערת ראשם בכל הקושי הגדול שבין כך קיים במצב זה.
דאגה זו היא חלק מהעסקה של בניית הבית, בעלי החיים בונים את ביתם לפי צורך עכשווי באנוכיות מלאה, ודואגים לצאצאים כל עוד הם בסביבתם בראשית חייהם, אלו הם בעלי החיים, אך לא כך הוא האדם הנותר בצלם אלוקים, ביתו הנבנה חייב לעמוד בכלים מוסריים העומדים בקריטריונים של תורת המידות, אדם שבונה בית שמייצר נזק לאחר על ידי מציאות הבית הוא פגם בהבנת חובתו בעולם הבניה.
הנוער הנושר בחלקו הגדול הינו בניהם של הורים שנפרדו, מציאות זו יכולה להשתנות אם כל צד יבין שאומנם ביתו פורק אך אין לו/ה זכות לפרק את ילדיו, להבין שניתן לעשות את אותם דברים ללא תערובת של נפשות גוזליו/יה, הורה שמשתמש בילדיו לצרכי לחץ על הצד הנגדי, או לכלי מיקוח ראוי ליטול ממנו שם אדם!
ובחובת הבית כתב הרש"ר הירש בפרשתנו יסודות אמת ונצח על הפסוק: "כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ" דברים פרק כב פסוק ח':
"קבוצת המצוות המתחילה בפסוק זה מביאה לידיעתנו את המעלה היתרה של בית האדם ושל פעילות האדם לביתו; בעלי החיים בונים את קינם ומטפחים את ולדותיהם על פי הדחף הטבעי של יצרם, ואילו האדם העוסק בכל אלה חייב לקיים את הדרישות של תורת המוסר המגבילות את שאיפותיו הטבעיות. הציפור בונה את קינה לעצמה ולאלה התלויים בה במישרין, והיא מונחית במעשיה על ידי אנוכיות, על ידי יצר הקיום בכל תעצומות עוזו. ואילו האדם הבונה את ביתו חייב להתחשב מראש בכל רעיו בני האדם המצויים אתו בהווה ובעתיד. בכל חוג ביתו אל יקיים דבר שיוכל להסב נזק לאחר (פסוק ח); בכל פעילותו למזונותיו ולהנאתו, בכל מעשיו לצורך שלטונו בטבע ובכל הופעתו האנושית ישווה לנגדו את המחוקק הגדול של העולם ויזכור תמיד שהוא נברא על מנת לקיים את חוקי הבורא בחירות מוסרית, כדרך שבעלי החיים והצמחים נבראו על מנת לקיים את חוקי הבורא בכפייה".
הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי ברקאי, חיספין