"משמת יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכולות שנאמר 'איו אשכול' ..." ואמרינו בגמרא שם מאי אשכולות ? "אמר רבי יהודה אמר שמואל איש שהכל בו" (סוטה מז)
וביאר רש"י, איש שיש בו כל התורה באמיתותה בלי דופי ובלי מחלוקת. כאשר הכוונה לגדול בתורה הבקי בכל חלקי התורה כולה, בנגלה ובנסתר. באופן מסודר דבר דבור על אופניו.
והנה התוס' כתבו (בב"מ דף כ"ט ע"ב) דמה שאמרו בטלו, לא הכונה שבטלו לגמרי, אלא דהם לא מצויים.
דומה שבדורנו אחד מהאישים הלא מצויים שאפשר להגדירו כאיש האשכולות, שכל רז לא אניס ליה, היה הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר. בקי היה בדברי ימי ישראל ספר דורות ראשונים היה שגור בפיו. חכמת האסטרונומיה היתה נהירה לו כשבילי דירושלים.
הוזמנתי פעם לשאת מסה חינוכית בפני מלמדי ת"ת "המסורה". לאחר השיחה שוחחתי עם נשיא התלמוד תורה, הגאון רבי ברוך שמואל דויטש שליט"א, והשיחה נסובה אודות הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל. שהיה שכנו ברחוב אלקנה בירושלים.
או-אז אמר לי הרב דויטש, אסביר לך מיהו הרב גולדברג. פעם אחת עליתי לביתו של הגרז"נ זצ"ל היה זה אחר שהוא השתתף בסיום הרמב"ם שנערך בבנייני האומה, כדי להביע את מחאתי על-כך. והגרז"נ שאלני למה לא ללמוד את הרמב"ם כסדר ? ומהו ההבדל אם למדים את השו"ע או את הרמב"ם ? והרב דויטש השיב לו ההלכה נפסקת לפי השו"ע, ולא לפי הרמב"ם.
שאלו הגרז"נ "אולי כת"ר יודע כמה פעמים השו"ע בארבעת חלקיו חלק על הרמב"ם? והתחיל מונה לו אותם אחד לאחד בארבעת חלקי השו"ע. רוצה לומר כמעט תמיד פסק השו"ע כרמב"ם. אם כן מה לי רמב"ם מה לי שו"ע ?
אתה מבין אמר לי הגרב"ש דויטש הכל סדור לגרז"נ בארבעת חלקי השו"ע דבר דבור על אופניו.
לא פעם הוא בא למסור שיעור בישיבה, בדרך למקומו ביקשו ממנו לתת בנושא אחר או במסכת אחרת, או אברכים שהיו מעוניינים בשיעור על סימן מסויים בחו"מ או באבן העזר. למותר לציין שלקח לו פחות מדקה לשנות את הנושא כבקשת התלמידים.
זכורני ששמו לפניו בטעות מסכת אחרת , והוא חיפש את הרא"ש, אך ראה שזו מסכת אחרת פשוט ציטט את הראש בע"פ מילה במילה. כך ידע הוא לצטט ע"פ את דברי הקצוה"ח, והנתיבות, ותשובות רעק"א מילה במילה.
בניו סיפרו, שבשבת עת היה הולך לפוש קמעא, היה לוקח ללמוד את חידושי ר' חיים מבריסק, או את חידושי ר' שמעון שקופ שאלו אותו בניו, האם ספרים אלו מתאימים לשעות המנוחה ?
השיב להם הגרז"נ בענוות חן, בדרך כלל זה קשה כי צריך להגות קודם בסוגיא ברמב"ם ובראשונים בסוגיא, אך לי כל זה נהיר, ולכן אני ניגש רק לנקודת החידוש של ר' חיים. וזה אכן קל. "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".
"ואת צנועים חכמה"
החכמה היא ההברקה הבאה מלעילא, ובלשון הקבלה מכונה "מוחין דאבא" תפקיד האדם הלומד הוא לפתח ולשכלל אותה בעזרת הבינה שהיא "מוחין דאמא", ולכך אמר שלמה המלך, כי תכונת הצניעות הנשית יפה ליגיעת התורה ורק היא מושכת אליה את הברקת החכמה.
כשתמצי לומר אפשר לומר "במקום שאתה מוצא גדלותו שם אתה מוצא ענוונותו" כאשר היה צריך ספר מסוים בעת השיעור, אך טבעי שקם וניגש בעצמו לארון הספרים ולקח את הספר, ומעולם לא עלה על דעתו להטריח תלמיד עבורו.
דרך אגב, גם ילדיו הרבנים שליט"א, סיפרו שמעולם לא ביקש מהם דבר. וכשאלו אותו לפשר הדבר, הרי מונע מהם "כיבוד אב", השיב להם אכן, אבל אם פעם לא תעשו, או-אז אעבור על "לפני עוור" שהכשלתי אתכם.
פעמים רבות הייתי מתקשר להתייעץ איתו בדבר ה' זו הלכה, אך אם לא היה בביתו תדיר היה מתקשר בחזרה. "ולא מחזיק טיבותא לנפשיה".
דרך אגב, כאשר היה משיב בהלכה, היה מתחיל מה שנראה מסוגיית הגמ', ומהראשונים, ומשם היה בורר לו את דרכו בפסיקת ההלכה.
זכורני עת הוזמן הרב להספיד את הגרח"י גולדויכט זצ"ל ביום השבעה, הוא נענה. אך כאשר הגיע ונוכח שצריך לעמוד על הבמה בישיבה, סירב בכל תוקף. וממש הייתי צריך להפציר בו, שיאות לעמוד שם. אך בירידתו ביקשני שזו הפעם האחרונה שיעמוד בבית המדרש בבימה. ומעדיף הוא לתת שיעור באחת מכיתות הלימוד.
וכך היה לאחר שהיה בברית אצל נכדי, וביקשו להחזיר אותו לביתו והרב השיב בפשטות אין צורך לטרוח "יש לי כרטיס חופשי חודשי". לא עלה על דעתו שזו זכות גדולה עבורנו לשמש אותו.
דוד המלך אומר וענותך תרבני" - לאמור משבח את הקב"ה, מה שאתה מרכין את עצמך אלי – זה גידל אותי לגדולה. וגם הרב נהג מידת הענווה שלו כלפי כל תלמיד, ומידה זו היא שגידלה את תלמידיו. לכל תלמיד ולכל שאלה, היה הוא מתייחס כאילו שאלה של גדול הדור. וגם אם התלמיד שאל שוב ושוב, הרב השיב לו כאילו זו הפעם הראשונה. ופעמים היה משיב "אפשר לומר גם כמוך" אך לא כפה את דעתו. גם בפסיקת ההלכה היה מקשיב קודם לדעת השואל, ואחר כך היה אומר בדרך ענווה את דעתו שלו, דוגמא נפלאה לתלמידי חכמים שבארץ ישראל שנקראים "נעם" שמנעימים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד).
איש ההלכה
פעם שמעתי את הרב מספיד את חמיו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. וסיפר שכאשר הרב שלמה זלמן היה עובר ליד עץ, היה רואה את כל השאלות ההלכתיות בעץ זה, מה יהיה אם פרי יפול בשבת ? ואם עלה ינשור מהעץ, וכאשר היה עולה לקומה גבוהה בבנין, היה חושב היאך נמדדת השקיעה מגובה זה. וכשראה ילד משחק, חשב הוא, מה יהיה דין המשחק בשבת ?
יאים הדברים מאד גם לחתנו הגרנ"ז זצ"ל, את כל הבריאה כולה ראה הרב במשקפי ההלכה, התבונן הוא במציאות הסובבת מתוך עולם של הלכה "קוב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא" ואם כן העולם נברא כדי לקיים את חוקי התורה. ולכן צריך לראות זאת בראי ההלכה, כאשר ילדיו הפצירו בו לקחת אותם לטיול. לקח הוא אותם למצפה-כוכבים". ואכן הראה להם על פי הרמב"ם מהו תפקידם של גרמי השמים בקביעת הזמנים ההלכתיים. ואת תפקידם של גרמי השמים בשקיעה ובזריחה.
באותו הספד על חותנו, הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הביא את דברי החת"ס על הפסוק וה' אמר המכסה אני מאברהם ... כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו... ביאר החת"ס אדם שמקדיש את עצמו לכלל – "אשר יצוה את בניו אחריו", לאדם כזה הקב"ה לא מכסה ממנו מאומה.
הגרז"נ הקדיש עצמו לצוות את בניו, היה מכתת את רגליו כשמואל הרמתי מעיר לעיר מישוב לישוב ללמד תורה לעם ישראל, אין פלא שהקב"ה לא כיסה ממנו מאומה.
הלל מחייב את העניים
כאשר באתי לנחם את משפחת הרב זצ"ל אמרה לי הרבנית, לרב היה את כל הסיבות שבעולם לא ללמוד. שכן בעודו תינוק הוגלה אביו לסיביר, אח"כ הוגלו לריגה, אחותו נהרגה במלחמת השחרור. הפרנסה לא היתה מצויה כלל בביתם, ואעפ"כ זכה לכתר תורה, לכתר מלכות, - מאן מלכי רבנן, ולכתר שם טוב.
וא"כ נמצא הרב מחייב את כולם.
"ואלו קרעין שאין מתאחין... על רבו שלימדו תורה" (מוע"ק כו)