א) נאמר בפסוק "לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך..." (ויקרא כה ) אמרו חז"ל שכשם שיש איסור הונאה במקח וממכר כך יש איסור אונאה בדברים[1].
ב) אונאת דברים היא כל אמירה, רמיזה או מעשה שיש בהם כדי לצער, לבייש, להכאיב, להפחיד ולהעליב את הזולת[2].
ג) אין לשאול מוכר או נותן שירות כמה עולה המקח או השירות כשאין בכוונת השואל לרכוש את המוצר או את השירות[3] וכן אין לומר למוכר או לנותן שירות כי המקח או השירות אינם ראויים ואיכותיים דיים ולכן הוא לא רוכש אותם וזאת אף אם אין לקוחות נוספים בחנות אשר עשויים לשמוע את דברי הביקורת שכן המוכר או נותן השירות עשויים לחוש בעוגמת נפש מדברי הביקורת והפסד העסקה[4].
ד) אין להתקהל מסביב לפצוע או חולה ברשות הרבים, אלא רק מי שהוא נדרש לצורך הטיפול בפצוע או בחולה, כמו כן אין להתבונן בפינוי חולה או מעצר חשוד שכן התקהלות או התבוננות באופן שהחולה או החשוד מבחינים בכך עשויה להסב להם, בושה, צער ועוגמת נפש[5].
ה) אונאת דברים מצויה יותר אצל הקרובים ולכן יש להיזהר מהונאת בני הבית, עמיתים לעבודה וללימודים וכן יש להיזהר מהונאת קטן [6].
ו) יש להיזהר מכינוי שם וכגון מי שהוא בעל משקל אין לקרוא לו בכינוי תואר "שמן "וכדו' אם הוא עשוי להצטער מכך[7].
ז) ראוי להתרחק מכל אמירה או מעשה העלולים לגרום לזולת צער כדי שלא להיכשל חלילה באיסור אונאת דברים אף לא בשוגג[8].
[1] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב "תנו רבנן: לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך."
שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף א "כשם שאונאה במקח וממכר, {א} כך אונאה בדברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו; והצועק על אונאת דברים {ב} נענה מיד. הגה: א] וי"א דאין מצווין על אונאת דברים {ג} אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב). א) {ד} ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש).
[2] בית הבחירה (מאירי) מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב "לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר ואח"כ נתגלגל לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו והוא שאמר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה."
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רנא "והמצוה הרנ"א היא שהזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים. והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם.
ספר החינוך פרשת בהר מצוה שלח "שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם...מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם. "
[3] שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף ד "כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו."
רבינו חננאל מסכת פסחים דף קיב עמוד ב "ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו."
[4] שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף ד "כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו."
רבינו חננאל מסכת פסחים דף קיב עמוד ב "ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו."
בית הבחירה (מאירי) מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב "לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר"
[5] משנה מסכת אבות פרק ד משנה יח "רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו...ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו."
[6] רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח "אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו."
[7] שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף ה "יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, אף על פי שהוא רגיל באותו כנוי, אם כוונתו לביישו, אסור."
[8] ספר החינוך פרשת בהר מצוה שלח "וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות. והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [שם] גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר [שם, שם] ויראת מאלהיך וגו'. ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר, ועיקר הענין בפרק רביעי ממציעא."