ביום שלישי האחרון לפנות בוקר, זועזע עולמי יחד עם כל בית ישראל, עת נודע לי בזמן אמת על פטירתו המוקדמת של כ"ק האדמו"ר מסדיגורא רבי ישראל משה פרידמן זצ"ל, לאחר שהזדכך בייסורים קשים.
אולי רובכם לא נחשפתם לצד הזה שלי, אך אש התמיד החסידית יוקדת בי מיום היוולדי, והודות לכך אני מרשה לעצמי לומר שזכיתי.
זכיתי לחסות בצילם של גדולי עולם, מאורות החסידות שהציתו בי את הניצוץ,
זכיתי לשמוע מאבי שליט"א (האדמו"ר מאשלג ברחוב חזון איש ב"ב) דברי תורה מתובלים בהגיגיהם, ויותר מכל זכיתי, ניגוניהם המרטיטים את נימי הלב היוו את הפלייליסט של שנות ילדותי: מהקפלה של סליחות ותפילות החגים ועד למזמורים שהדהדו בכל אירוע פרטי או קהילתי.
סבי ז"ל מצד אבי, נולד בעיירת סדיגורא, ישן בנערותו על ספסלי בית המדרש החסידי ועם עלייתו לארץ, אימץ את חצר החסידות שהמשיכה להתנהל באותה אצילות מעוררת הוד בהמשך לגישתו של רבי ישראל מרוז'ין.
אני זוכרת שבמשך עשרות שנים, מדי יום שישי, אבי למד חברותא עם האדמו"ר הקודם ולאחר פטירתו, המשיך את המסורת עם בנו האדמו"ר רבי ישראל משה פרידמן זצ"ל, מסורת שנגדעה עקב מחלתו הארורה.
קשר של חברותא הוא קשר בר קיימא בלתי ניתן להפרדה, עיקר לימודם הושתת על תורתו של בעל הסולם זצ"ל ולמעשה, חוט שני נוסף התווסף למארג בכך, שסבי מצד אימי הרב"ש ז"ל בנו בכורו של בעל הסולם (אני נינתו), בקש את חתימתו והמלצתו של "הכנסת מרדכי" (סביו של האדמו"ר שנפטר) על ספריו של בעל הסולם.
אומרים שיש 70 פנים לתורה ואינסוף דרכים לעבוד את ה', בסדיגורא בחרו את האצילות, הדרו אותה, זיקקו אותה והעצימו אותה לדרגת האצילות שבאצילות.
אצילות שעוטפת את השמחה ביראה, בוחרת להתנאות במצוות ולהתנהל באופן שמאדיר את היותנו נזר הבריאה.
רבי ישראל מרוז'ין הסתגף בביתו והתנהל במלכותיות בצאתו, כל זאת כדי למנוע אנטישמיות, להעלות את מעמדם את היהודים בעיני תושבי המקום ולשדר קידוש ה' כראוי לבני מלכים.
אדמו"רי סדיגורא ממשיכי דרכו בארץ, בנו מבצר מלכותי בלב צפון תל אביב, שְׁמוּרַת טבע רוחנית בעלת ויזואליות מרשימה שכל העוברים והשבים – לא יכלו להתעלם ממנה.
בשנים האחרונות עם המעבר לבני ברק, גדלה החצר ומעגלי חסידיה התרבו.
כל צדיק שנפטר, מכבה שמש נוספת בשמי היהדות, אך מורשתו והנהגתו נועדו לשמר את אותו ניצוץ שהופך ברבות השנים לאש התמיד.
לפני סיום, משתפת אתכם בזכות נוספת,
האדמו"ר נקבר בחלקת אדמו"רי סדיגורא, בבית העלמין שבגבעתיים עיר מגורי מזה 21 שנה, ובמרחק הליכה, בין גגותיה של גבעתיים לחורשת העצים, אני יכולה לעלות לציונו ולבקש,
שיהיו מליצי יושר לכל בתי ישראל בארץ ובתפוצות.
השבת בירכנו את חודש אלול תש"פ, רגע לפני פרוס עלינו חגי תשרי, האיחול: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" – אקטואלי יותר מתמיד.
*אלישבע גליקסברג, עורכת ומגישת התכנית "אלישבע בכיכר".