זכור אני עת ישבתי בשבת תחכמוני בישיבת חסידי חב"ד ליובאוויטש צפת, כל שנה בתחילת "זמן אלול", בתוך הלהט המיוחד של הבחורים הן מצד התחלת שנת הלימודים והן מצד ההכנה לחודש החגים, ובפרט בהכנה לנסיעה לחודש החגים במחיצת הרבי.
בתוך כל הלהט האדיר השתלב מידי שנה בשנה הסיפור הבא אותו שמעתי - כמה פעמים - ממורי ורבי הרב החסיד עופר שיחי' מיידובניק, משפיע ור"מ בישיבה:
"האחים הקדושים" רבי זושא ורבי אלימלך באו לפני מורינו ורבינו הרב ר' דובער המגיד ממזריטש וביקשו ממנו ברכה שיזכו לראות צדיק נסתר. הרב המגיד דחה אותם והם ביקשו שוב והוא דחה אותם וכך היה כמה פעמים.
שבת אחת כאשר היו "האחים הקדושים" אצל הרב המגיד וביקשו ממנו שוב כהרגלם הבטיח להם הרב המגיד בשבוע זה תזכו לראות צדיק נסתר.
שמחים וטובי לב יצאו "האחים הקדושים" מלפני מורם הרב המגיד והלכו לדרכם.
הרגלם בקודש היה ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר (מה שמכונה "גלות") כדי לכפר על נפשם ולחזק את הכפריים היהודים שגרים במקומות רחוקים ומבודדים.
וכך המשיכו לדרכם גם בשבוע זה, אך השבוע ארע להם דבר מוזר, בתחילת השבוע תעו "האחים הקדושים" ביער, וכך חלפו להם ימי השבוע ביעף. הם עמוק ביער, והנה מתקרבת לה השבת.
פונה ר' זושא לרבי אלימלך ומקשה: היכן נעשה את השבת? מקשה לעומתו רבי אלימלך: ומה עם הבטחת מורינו ורבינו הרב המגיד שנזכה לראות השבוע צדיק נסתר, והנה חולף השבוע וטרם ראינו?
עוד זה בכה וזה בכה והנה הם רואים בקתה בלב היער, הבה נגש לבקתה אולי נוכל לשבות שם במשך השבת, אומר רבי זושא. ואולי שם מתגורר לו צדיק נסתר ונזכה לקיום הבטחת רבינו, מחרה מחזיק אחריו רבי אלימלך.
עודם ניגשים לבקתה והנה איש מגושם וגס יוצא מהבית וישר כשהוא רואה אותם הוא החל לחרפם ולגדפם, בעודו פונה לאשתו ואומר: הנה הגיעו "דוסים", בטח הם ירצו להיות כאן במשך השבת. הם הפראזיטים הללו חושבים שאני אמור לספק להם את ארוחות השבת בחינם... לאחר משא ומתן ארוך התרצה האיש לקבלם אל ביתו תמורת סכום הגון, אף זאת בתנאי שלא יאריכו בתפילות ולא יזמרו כמנהג ה"דוסים", את קצב התפילות הוא יקבע וכו'.
קיצורו של דבר הבינו האחים שמכאן לא תצמח ההבטחה של רבינו המגיד לראות צדיק נסתר... מי יודע, אולי בכל זאת?
עוד בטרם התחילו לכו נרננה,
והוא כבר אוחז בסעודה.
הוא התחיל לקלל אותם, יאאללה עצלנים שכמותכם אני כבר סיימתי, תריצו ת'תפילה אני רעב. אחרת לא אשאיר לכם יין לקידוש.
בלית ברירה החליטו האחים שיתפללו לאחר הקידוש והסעודה. את האוכל אכל ברעבתנות והנה הופה וכבר סיים ברכת המזון והם כמעט שלא אכלו. כשרצו להמשיך ולהתפלל הוא אמר להם אני גר ביער כי הרעש של הישוב מפריע לי לישון. אוי לכם אם תפריעו לי, אזרוק אותכם מהבית שלי באותו רגע.
קיצורו של שבת סבל ותלאות קללות חרפה וגידופים. דוסים פארזיטים משתמטים מפיצי מחלות וכו' וכו' וכו'.
והנה הגיעה לה סעודת רעווא דרעווין כשמאחוריהם שבת די עלובה, אוכל זה לא אוכל תפילות לא תפילות שינה לא שינה.
אומר ר' זושא: אלימלך אחי, אולי לפחות תגיד איזה דבר תורה, תפצה את נשמתנו העלובה?
התחיל רבי אלימלך לומר: כתוב בפרשה "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" מה זה אנכי? אימר הזוהר "אנכי מי שאנכי" עצמותו ומהותו יתברך.
בעוד זה מתחיל לדרוש רזין עילאין על ענין "אנכי", השתיק אותם בעל הבית בגערה: מה אתה מבלבל במוח, "אנכי" זה אתם בעצמכם, סתכלו על עצמכם, חבורת שוטים שכמותכם. שתקו כבר.
חלפה לה השבת, האחים הקדושים צועדים לעבר מזריטש ברגליים כושלות, הרבי הבטיח שנזכה לראות צדיק נסתר, היתכן ש...?
הרב המגיד החל לתחקר אותם על אירועי השבוע: כל השבוע בילינו ביער, תינו האחים הקדושים.
ובשבת נפלנו על איש מגושם וגס שאכל כמו בהמה וקילל ללא הרף.
התלהב הרב המגיד: נו האם שמעתם ממנו דבר תורה?
נענו האחים: איזה דבר תורה? לא נתן להתפלל לא נתן לאכול לא נתן לדבר בקושי נתן לישון וגם זה תמורת סכום הגון...
אולי בכל זאת? הקשה הרב המגיד.
בום. נפל האסימון. לפתע קלטו האחים שהוא הוא היה הצדיק נסתר.
אכן כן, נזכרו האחים. כאשר התחלתי דבר תורה על תיבת "אנכי" שבפרשה נענה אותו כפרי "ראה אנכי" תסתכלו על עצמכם...
התלהב הרב המגיד ואמר: "ראה אנכי" האדם צריך להסתכל על עצמו.
פעמים אנו מחפשים צדיקים, צדיקים נסתרים, זה נהדר.
אך אל לנו לשכוח שאנחנו בעצמינו הצדיקים הנסתרים "ועמך כולם צדיקים".
בתוך כל יהודי שוכנת לה נשמה אלוקית "יחידה ליחדך", "יחידה" זו נסתרת היא, עלינו לגלותה ולהוציאה מהעלם אל הגילוי.
אותו הקב"ה "אנכי מי שאנכי" הכניס עצנו בתוך כל יהודי ויהודי, כל יהודי הוא חלק מה"אנכי".
וכך מבאר בעל התניא בלקוטי תורה דפרשתנו:
"ראה" הסתכל, התבונן
"אנכי" "מי שאנכי"
"נותן לפניכם" לפנימיותכם, לתוך תוככם
"ברכה" (ל' המשכה) שיומשך לתוך כל אחד ואחד מכם בחינת "אנכי" בפנימיותו.